יום שישי, 24 בדצמבר 2010

אמסטרדם לא מחכה לי – מדריך מקוצר לפוניות באמסטרדם

נחיתה באמסטרדם היא נחיתה לאטמוספרה אחרת. הקצב משתנה (מואט באופן כללי), כל אותו לחץ ישראלי (פקקים, חדשות, עצבים, ערסים על הכביש, תור בכללית) מתחלף באוויר מריחואנה דליל, אנשים שמחים ברחוב ואווירה כללית של אופוריה, כאילו זה עתה נחתנו בעיר ששורה במסיבה גרובית תמידית.

אז מה יש בה באמסטרדם (חוץ מסמים לכל דורש), תחושת "עיר חטאים" שחנויות סקס עם חלונות ראווה גלויים מציצים מכל פינה ובתים מצוירים בסמטאות אירופאיות צרות?

שיק ואופנה באמסטרדם:

1. ברוכה הבאה לגן עדן של הפאשניסטיות (כל הזכויות שמורות ל-Shira T) לגזע הוינטאג'


בירור קצר בקונסיארג' ואני מפזזת ברובע יורדאן, בעכבר העיר הגדירו אותו כ"סוהו של אמסטרדם". בין הרחובות פזורות חנויות יד שניה למכביר שמרכולתן שמורה ביותר ומציגה שלל של שמלות נשף מעוטרות פייטים, נעלי עקב משנות ה-60 ופרוות א-לה נשות אס.אס. תגידו שלום ל"רק שניה" או לכל השמעטס המג'וייף בחלק מחנויות הבגדים המשומשים התל אביביים בקינג ג'ורג' או דומיהם. כאן, נדמה שהפריטים שמורים, נקיים ומבושמים יותר מכל הבגדים שתמדדו ב- H&M בעזריאלי (אחרי שכל נשות ישראל כבר מדדו אותם). ניתן גם למצוא חנויות קונספט – חנות יד שניה לבגדי מעצבי על בלבד (נעליים יד שניה של דולצ'ה גבאנה ועוד).



אי אפשר להגדיר אותי כצרכנית מושבעת של חנויות יד שניה (לא מטעמי סטריליות או מיחזור) פשוט לא יצא לי עדיין למצוא, מלבד לכמה פריטים בודדים, משהו שראיתי את עצמי לובשת, לצערי. בחנויות של אמסטרדם אין את הריח הלוואי שנמצא בחלק מהחנויות (למרות שיש שיפור בחלק מהן). החנות היחידה בארץ שמזכירה לי את החנויות האלה היא "המחתרת" - חנות יד שניה ווינטאג' בסמטה אלמונית. שדווקא שם שימור הבגדים, המגוון והייחודיות הכי נעמו לי.

בחנויות שמצאתי יש אווירה קסומה של חזרה לעבר. מוזיקת סווינג מתנגנת ברקע, מחייה את השמלות הנוצצות ותיקי הקלאץ' הקלאסיים (באזור גם נמצאת חנות תקליטים גדולה). בחנות אחרת מלבד לביגוד היה אוסף אקלקטי של כלי בית וחלקי סרוויסים מצוירים. מבט הצידה מגלה שהקונים והקונות אינם אוסף של גרוביות אובססיביות אלא אנשים מכל הסוגים (חלקם נראו גם מאוד אמידים), והמחירים – ממש לא שוק הכרמל!.



ברוח מכונת הזמן מצאתי אפילו סרטון ארכיון של תצוגת אופנה משנות ה-20 – מקסים!!


                           

2. גן עדן לפאשניסטיות 2 – מגזע הקניונים

טוב, לכל מי שהתחילה כבר להתבאס מרוח הוינטאג' שתקפה אותי, אל דאגה!, ביקור קצר ב- Bijenkorf, שממוקם ממש ליד הדאם, כבר יביא על סיפוקה כל שופוהליסטית מותגים ממוצעת. אני חייבת להתוודות הכלבו האדיר הזה לא כל כך הלהיב, בעיקר משום שאני רגילה להפרדה בין חנויות תחומות והפרדה בין המותגים שמקלה, לטעמי, את יכולת ההתמצאות והסדר. בכלבו הזה (כמו ברבים אירופאיים אחרים) יש קומה שלמה של ביגוד בה ניתן למצוא כל מותג אפשרי. כל קומה מוקדשת לתחום אחר. הקומה האחרונה היא סוג של חדר אוכל של קיבוץ לעשירון עליון. נדמה שהגעת למתחם מסעדות גורמה בעל מגוון רחב של מטבחים, כל אחד אוסף לו את האספרגוס שלו בצלחת ומתיישב לאכול בשולחנות משותפים. הסדר והסטייל (והריחות!!) מעוררים הערצה.

3. הפסקת אוכל

טוב, התעייפנו מהשופינג, צריך לחטוף משהו בדרך. לא רחוק משם אפשר לשבת באווירה מגניבה בבית קפה של בייגלים. לא, אל תעלו את "טל בייגלס" בדמיונכם. המקום הזה הוא פשוט, מקסים ומיוחד. מוסיקה נעימה, ציורי קיר מתוקים, קפה נהדר ובייגל עמוס לעייפה בגבינת שמנת משובחת. חוץ מזה שלא יכולתי להתעלם מהאקססוריז של המקום: סמלי קפה צבעוניים, תפריט מגניב וציורי קיר – מקום שגורם לך להרגיש הכי קואזי בעולם.



4. להיכנס לסרט

Dampkring Coffeeshop – גם מי שלא מעשן, מוכרח להיכנס לשתות איזה שוקו חם בקופישופ הכי מפורסם באמסטרדם, הידוע בעיקר משום שצולמה בו סצנה מהסרט "אושן 12". למעשה, הקופישופ הזה הפך לרשת של קופישופס. אבל המקורי (שממוקם סמוך לרחוב הראשי – קאלוורסטראט) הוא האפלולי, ההזוי והמגניב ביותר מבין כולם. התחושה: מאורה, אך מוסיקה, שתייה חמה ואנשים ידידותיים הם רק חלק מהדברים שניתן למצוא שם.






אין ספק, שיש עוד כל כך הרבה מקומות מגניבים שווה לטייל בהם. זהו על קצה המזלג, מדריך אמסטרדם מקוצר לפוניות.



יום שבת, 4 בדצמבר 2010

אפוקליפסה עכשיו – פוניה מהרהרת על השריפה הגדולה

ביום חמישי ב-10 וחצי בבוקר הייתי בפגישה במד"א, במהלכו עברתי סיור קצר במוקד הארצי של מד"א בקרית אונו, אליו מתרכזות כל הפניות והקריאות מכל רחבי הארץ. במהלכו עודכנה קריאה על שריפה קטנה בעוספיה. באותו רגע, כולם המשיכו כרגיל. כל העובדים ומתנדבים במטה כבר מתורגלים, לכאורה קריאה "שגרתית", אנחנו המשכנו בסיור.


כמה שעות אחר כך התחילה להתבהר גודל הזוועה. בעודי ספונה בקובייה שלי במשרד, כלל לא תיארתי שהקריאה ה"שגרתית" הזו גדלה לממדים מפלצתיים. רק בחמש אחה"צ תמונות האוטובוס המפויח זעקו מהעמוד הראשי של ווינט, מאפשרים כמעט להריח את הבשר החרוך, מאפשרים לדמיין את הצוערים הצעירים זועקים באימה, נאבקים לשווא בכוחות גדולים מאיתנו.



יומיים אח"כ.

תחושה אפוקליפטית. כאילו כוחות הטבע מוכיחים אותנו, בני האדם, על היהירות שלנו, מענישים אותנו על חטא ההיבריס. אנחנו כל כך קטנים. הקבאיות האדומות הקטנות נראות כטיפה בים. כניסיון כל כך פתטי להילחם, למול הלהבות הגבוהות, הרוחות המזרחיות, והחורש הבוער ומתפשט הלאה, לא עוצר, לא מרחם על דבר.

הכול מתגמד למול הכוח העצום של האש. לא שרים רופסים, לא ראש ממשלה שמגיע להצטלם עם כבאי פצוע, לא זיעה וכוח אוזל של כבאים נחושים.



אם אני אעזוב לרגע את הציניות, את הפסימיות ואת תחושת הביזיון שההתנהלות המבישה של המדינה הזו מעוררת בי, רק דבר אחד מחמם לי את הלב. האלטרואיזם שמציף את כולם. סטודנטים באוניברסיטת חיפה שמבשלים אוכל לכבאים, ארגוני בע"ח שמנסים להציל חיות מחמד שנותרו בין הבתים החרוכים, כל המתנדבים שהצטרפו לכוחות הכיבוי ונכנסו בגופם לאש המלחכת. מתנדב בן 16 שמצא את מותו בניסיון לחלץ אנשים מהאש. וכל אותם מדינות ששלחו אלינו תגבורת, צוותי כיבוי, חומרים מעכבי בערה, מטוסים ומומחים לשריפות. איכשהו זה כל כך מנחם לדעת שברגעי אסון וקטסטרופה, המניעים הפוליטיים, השנאה הדתית, האידיאולוגיות הסותרות נזנחות למשהו הרבה יותר ראשוני, הרבה יותר אבטיפוסי – החמלה האנושית. הגדיר את זה הכי טוב כבאי תורכי שרואיין בחדשות ואמר:"אנחנו לא פוליטיקאים, אנחנו בני אדם וזה הכי חשוב". זה איכשהו מנחם לדעת שברגעים של סכנת חיים אמיתית מתגלה יצר לב האדם – טוב מנעוריו. עצוב לדעת שזה קורה רק ברגעים כאלה, שאנחנו מסוגלים לחוש חמלה, הזדהות. אני לא מנסה להאדיר את מה שהתקשורת יודעת לעשות הכי טוב להאדיר את ההרואיות של מעשים טובים כדי שאנחנו נרגיש טוב יותר עם עצמנו. זה קצת פופוליסטי. אני פשוט מעריכה את האלטרואיזם הזה מעומק ליבי, ומתמלאת תחושת אשמה שאני יושבת בביתי בבטחה ב"מדינת תל אביב" וצופה בכסיסת ציפורניים, כמעט באובססיביות בעדכוני החדשות המשודרים בלופ.

אני רק חושבת על חוסר האונים של מי שנלכד באש. המחשבה האחרונה שמכה בך לפני שאתה מבין שזהו אתה נשרף למוות. החום ששורף את העור. בעלי החיים בחורש שמחפשים לאן לברוח, שנתקפים דחף הישרדותי בסיסי ונסים על נפשותיהם. העופות, היונקים וכל אותם דרי היער שחייהם נפגמו לזמן כל כך ארוך, הרס מקום הגידול שלהם לשנים רבות ע"י בני האדם.

הפייסבוק התכסה בסטטוסים רבים של גולשים על השריפה. חלקם אף טרחו לצטט מהכתובים: מלכים א' פרק י"ח. פסוק כ': "וישלח אחאב בכל בני ישראל ויקבץ את הנביאים אל הר הכרמל.. ותיפול אש ה' ותאכל את העלה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לחכה וירא כלל העם ויפלו על פניהם", מחפשים צורך למצוא משמעות לאסון הזה, כמו בכל אסון.

יום שבת. 15:40 בצהריים. השריפה עדיין משתוללת שם. שמורת החי-בר נשרפה לגמרי. מרבית החיות ניצלו. השאר קיפחו את חייהם.

אני מסיימת בשיר של ליאונרד כהן, שיש בו מין האמונה.


יום שבת, 27 בנובמבר 2010

פוניה מתעטרת בעדיים

נהוג להגיד שתכשיטים הם ידידיה הטובים ביותר של האישה (עכשיו זה הזמן של כל הגברים להנהן). ולא בכדי, אין אישה שלא אוהבת תכשיטים, אין אישה שלא תעבור ליד חנות או דוכן תכשיטים ותציץ ולו לרגע קט. ג'רום אמר פעם בספר שלו ש"אישה תקנה כתר יהלומים ותתרץ זאת בכך שחסכה בהוצאות של כובע", וכולנו יודעות עד כמה זה נכון! אין יום שאינו מתאים לרענון תיבת התכשיטים שלנו.
ובכן, תיבת התכשיטים שלי זעקה ממש. אוסף מגובב של תכשיטים חסרי ערך חלקם הם כבר בגדר מזכרות מתקופות: תקופת ה"בואו נתחבר לטבע" – סטייל בומבמלה – עגילים ארוכים, שרשראות חרוזי עץ בומבסטיות, שלל צמידים. תקופת ה"זוהר" – כל הנוצצים והסינתטיים למיניהם. תכשיטי תאילנד – כל הפיצפקס שקניתי בבסטות ועכשיו זה כבד מידי לאוזן ולצוואר, עמוס מדי בחום התל אביבי או "מה לעזאזל חשבתי לעצמי שבחרתי את הדבר הזה?!".

בקיצור, שממון של ממש!

מה יותר מושלם לרענון תיבת התכשיטים המאכזבת ולריקנות באוזניים, צוואר, ידיים מאשר מכירה ביתית של רוני. רוני מורג, ההוגה ומעצבת של המותג RONIMO היא לא רק תכשיטנית, היא אישה בשליחות. כשתחקרתי אותה קצת מאיפה הכישרון והיוזמה לעצב תכשיטים בצנעה, גיליתי שהתכשיטים של רוני, ממש כשמם הם MAGIC JEWELS. מרבית התכשיטים מעוטרים עם סמל הבית – סמל עתיק יומין המופיע בודהיזם הטיבטי, שמשמעו קשר אהבה אינסופי, "המביא למימוש הזוגיות והשותפויות שבחיינו" (מתוך דף ההסבר המצורף לתכשיטים).
אני כבר רואה את כל הספקנים מצקצקים בלשונותיהם. לא, זה לא תרגיל שיווקי ניו אייג'י. תחושת השליחות והאנרגיה שמשקיעה רוני בתכשיטים מעבירה לנו, לציניים, הפסימיים וספקנים, משהו אחר. אני לא רוצה לפתוח פה אגדה אורבנית, אבל עדויות (שנאספות מידי יום) נוטים לקשר את התכשיט עם אנרגיה חדשה של אהבה בחיי הזוגיות. אבל זה הערך המוסף של התכשיט, אין זה מה שגרם לי לרכוש. על אף שבימים, שכל דבר הופך לייצור המוני צרכני, תכשיט עם ערך מוסף הוא משהו באמת יקר ערך. אבל בשבילי לא זה העיקר. בתכשיטים האלה הושקעה מחשבה, אנרגיה, ומעשה של ידיים אוהבות לחומר, לכלי שהופך ליצירה שניתן לענוד. ועבורי זה מה שגורם לתכשיטים להיות MAGIC JEWELS.


ניחוח של פעם

התכשיטים ניחנו בפשטות, מינימליזם, לא עקר, מינימליזם שהוא הבנה של פונקציונאליות, שתכשיט צריך לשמש בחיי היומיום שלנו. אין פה שימוש במתכות או חומרים גרנדיוזיים. אלו הם תכשיטים שאפשר לענוד "ולשכוח מזה שהם שם" כמו שרוני אומרת. לקולקציה העכשווית יש נגיעה וינטאג'ית אבל לא מוגזמת, א-לה אפרת גוש (כשיש לה יציאות), אלא סגנון המלווה ברומנטיות קלה. עגילים בדוגמה ויקטוריאנית בצבעים נעימים ובהירים (תכלת, ורוד בהיר), שימוש בפנינת מים מתוקים על שרשרות זהב דקות, וטבעות קלאסיות, פרחי פלסטיק וסיכות לדש הג'קט עם תמונות ישנות של ילדים וכדורים פורחים. על אף, הרוויה העיצובית בסגנון הזה (עיין ערך הצלחתה המסחרית של תכשיטי מיכל נגרין), זה עדיין לא הפך למאוס. הסיכות של רוני דווקא מצליחות להישאר אותנטיות וייחודיות ולא נראות כחיקוי, או כהעתק של משהו אחר.



עדכון שלל

אז ככה:

1 שרשרת זהובה עם פנינה

1 עגילים ויקטוריאניות

1 טבעת פנינה

1 סיכה

מרוצה ונלהבת חזרתי הביתה עם אוצרות חדשים לקופסה שלי. איך גבי אמר לי באותו הערב: "את נראית כמו ילד קטן שמתלהב מהצעצועים החדשים שלו"!.










יום שבת, 6 בנובמבר 2010

פוניה מהרהרת על פייסבוק - רשת אנטי חברתית

בתור מי שנושמת וחיה ברשת החברתית במשך רוב שעות היממה, יוצא לי להיחשף לצדדים שונים ברשת החברתית, אם נתמקד יותר, בפייסבוק. התחושה שלי היא שלאחרונה גולשים מנצלים את כוחם ברשת החברתית בצורה שלילית ואפילו אנטי חברתית. במה זה מתבטא?

זה לא מכבר שארגונים, מותגים וחברות מסחריות התחילו לנתב את אפיקי הפרסום לדיגיטל ולרשתות חברתיות בפרט. המשפט החוזר על עצמו מפיהם של כל "מומחי הרשת החברתית" שצצים כמו פטריות אחרי הגשם הוא : "אם אתה לא שם, אתה לא קיים". ויש בזה מן האמת, במידה מסוימת, למרות שדעתי האישית היא שקמפיין ברשת חברתית לבדו, לא יצליח לגרום למהלכים גדולים ורציניים עבור המותג, אלא רק בסינרגיה של כל אפיקי הפרסום (מה שמותגים גדולים נוטים לעשות בהצלחה והרבה מותגים בינוניים לא). למרות שנתקלתי בעסקים קטנים שעושים בעיני עבודה מדהימה בפייסבוק מבלי להשתמש באמצעי פרסום און ליין אוף ליין אחרים כמו הפעילות של PLASTIC DOLL, שאני אישית אוהבת ונהנית ממנה. והיא גם מצליחה, לטעמי, להגיע ולהתאים את עצמה לקהל יעד ממוקד יחסית. אבל זה לא פוסט שעוסק בהמלצות לפעילות ניו מדיה מוצלחת.

עבורנו, עבור הלקוחות, הצרכנים המעבר לפרסום כזה הוא דבר גדול, שמקנה הרבה מאוד כוח לגולש ולצרכן. וזה, בגדול, כוח חיובי!. סוף סוף יש לצרכן יכולת להשפיע על המותגים והארגונים הגדולים, לנהל איתם שיחה, להשמיע דעתו ולהפוך לחלק חשוב בתהליך הצריכה. להשפיע על תהליכים במותג, להשמיע העדפותיו ולקבל גם הטבות. גם בארגונים שהם לא צרכניים, הגולשים יכולים להתחבר ולהיות מזוהים, פעילים ואקטיביים עם ארגונים שקרובים לליבם.

אבל מה קורה כשהגולש מתחיל להבין את הכוח ולנצל אותו לרעה?. בעיני, מה שקורה ברשת החברתית הוא בדיוק מה שקרה בטוקבקים. בהתחלה, הטוקבקים היו אמצעי חשוב מאוד לחופש הביטוי, ליכולת של צרכן המידע להיות מעורב ולהיות אקטיבי ולא רק פאסיבי, לא להיות תלוי באמצעי מדיה מסורתיים כדי להפיק מידע. אח"כ זה הפך למסדר נאצה, לעיתים אפילו הסתה, אלימות מילולית וניצול מוגזם של הקלות הבלתי נסבלת של היד על המקלדת. גולשים ניצלו את האנונימיות שבטוקבקים ופשוט הפיצו רעתם בכל מקום, "צלבו" כותבים ועיתונאים ובעיני, פשוט פרקו אגרסיות בתגובות שרשרת.

ברשת החברתית זה עוד יותר גרוע, הגולשים כבר לא אנונימיים. ואני עדיין לא מצליחה להבין איך אנשים מסוגלים להתבטא בצורה כל כך דוחה על דפים של ארגונים ומותגים כשפניהם ושמם מזוהים, מבלי להתבייש בעצמם. זה מתחיל, בתלונות מוגזמות וחסרות שחר על דפי מותגים, הכוללים תיאורים מגעילים, האשמות מכפישות, כדי לקבל פיצויים והטבות. זה ממשיך, בתגובות מתגרות ובחמדנות בלתי נדלית לשובר מסכן בשווי חמישים ₪. כמובן, שבארגונים נזעקים, ואז יש דילמה, האם לצנזר את כל אותם התגובות, ואז להסתכן במסע של הסתה וזעם מצד אותם "גולשים" שצונזרו, לכאורה?, או להשאיר את התגובות, לפנות בפרטי ולנסות להוריד את התלונה הכי למטה בדף. עצם, העובדה שאנו כבר חוששים "לפגוע" בחופש הביטוי לכאורה של הגולשים הופך למקום של חולשה, ושל ניצול מוגזם של אותם גולשים.

מעניין לראות מגמה של הצטרפות לדפים ש"אפשר להשיג מהם משהו" והם דפים שהפכו להיות מעבדה לזיופי לייקים, לפרופילים בדויים ולמסחרה בהצבעות. בדפים של מותגים מעטים שמצליחים גם להפיק תוכן מעולה, בעיני, כמו הדף של קסטרו לדוג', יש הצטרפות המונית, גם מבלי ניסיונות שוחד של טיסה, ארוחה, טלפון וכו'. ויש מותגים שהם פשוט לא מותגים מושכים מספיק בשביל שיצטרפו אליהם ואין להם מספיק אומץ ורצון להשקיע כסף בשביל ליצור פעילות פורצת דרך. בחו"ל ההזדהות עם ארגונים ברשת היא אחרת לגמרי. שם ניתן לראות קהילות גדולות גם בארגונים ללא מטרות רווח (אולי בארץ ארגונים כאלה לא עושים עבודה מספיק טובה) לדוג' chase שאליו הצטרפו מליונים של גולשים בפייסבוק.

את הדבר השני אני מגדירה, כ"תגובת העדר השלילית". מעניין שכשגולש "יוצא" על מותג, מוצר או ארגון, מיד נדלקים עוד עשרות הגולשים ורצים לתמוך בו, להסכים איתו, להמשיך בשרשרת הכפשות, תגובות מוגזמות ומנופחות, ולמסע אנטי בדף. ואין ספק, אני האחרונה לומר שצריך להימנע מלהביע דעה. להיפך, זה המקום הנכון למחות נגד עוולות, למחות עבור העקרונות שלך. אבל יש גבול. רוב התגובות של כל האנטגוניסטים הללו הם לא מבוססות, הם פרי אימפולסיביות, ופרי היצר האנושי המסריח לרוץ בעדר אחר מסיתים (להבדיל אלף הבדלות, לא חסרים דוג' בהיסטוריה לדברים כאלו). בנוסף, כשמנהל הדף עולה עם תגובה רשמית, מנסה להסביר, להבהיר – אף אחד לא שומע, זה כמו אחד נגד מאה, לדבר בחדר של צעקות. ברגעים האלה, האטימות של האנשים הכי מדהימה אותי. התגובות שרשרת שלהם לתגובות רשמיות לא קשורות, לא רציונליות בכלל לתגובה המנומקת שהועלתה.

רגע אינטלקטואלי – בלי לחפור יותר מדי. יש גישה שלמה בסוציולוגיה שנקראת פונקציליזם (פרסונס), שבעצם אומרת שלכל דבר יש פונקציה, צורך שהוא ממלא. אין ספר שאפשר לראות ברשת בכלל, ובפייסבוק בפרט מקום פונקציונאלי לפורקן מתחים בחברה, לביטוי כעסים ותסכולים. אבל זה בדיוק העניין, אתה מתוסכל, תפתח בלוג ותזיין את השכל על מה שבא לך, כתוב פתק בפרופיל האישי שלך, אל תהפוך את שאר הרשת לשק חבטות. זה הקטע, שמעטים מעזים לכתוב בפרופיל שלהם דברים כאלה. או לכתוב שהם שלשלו את חייהם (וסליחה על התיאור) בשביל לקבל חתיכת המבורגר. זה פתאטי. זה ישראלי. וזה ממש אנטי חברתי.

הדוג' שהכי נגעה ללבי הייתה בחברה להגנת הטבע. לפני כשבוע וחצי יצאה בידיעות אחרונות ידיעה שהחברה להגנת הטבע בעד ירי בחתולים. בואו נחשוב רגע, מדובר בעיתון הכי צהוב במדינה שימכור את אימא שלו בשביל סקופ, מדובר בחברה להגנת הטבע – מה הסיכוי שארגון כל כך ותיק ששנים דואג לטבע ולסביבה יצהיר דבר כזה – מה הסיכוי שהאמירה הזו היא פשוטה כמשמעה. אז זהו, שהרשת הייתה כמרקחה. הדף התמלא בהצהרות נאצה "אתם כמו היטלר", "החברה להגנת הטבח", למרות ההסברים המפורטים שהועלו לדף, לא הייתה שוב התייחסות עניינית לדברים. אלא רק הצהרות מנופחות ורגשניות ("אני בחיים לא אצטרף אליכם"). לא עזרו הסברים, הבהרות, כלום. דווקא במקום שניתן לערוך בו דיון ענייני ומעמיק, לשמוע ולהשמיע דעות, ברשת החברתית, זה הפך לסוג של הפגנה על פתחי הדף. במקרה הזה נמחקו כל התגובות מהדף מתוך הבנה שלא ניתן לערוך דיון אמיתי בנושא בתוך כל העליהום הזה. רק לאחר שהודעה מסודרת יצאה מארגון "תנו לחיות לחיות" על הפגישה עם החברה להגנת הטבע בנושא, החלו להירגע הרוחות. ואנשים פתאום נדמו, השתתקו לגמרי. התכנסו בתוך עצמם, אני מאוד מקווה שחלקם מתביישים בעצמם על הצורה שהם הגיבו והתבטאו.

מעניין שלדברים חיוביים אין ממש "תגובת עדר חיובית", מה שלדעתי מאפיין את ה"ישראלי המכוער" שגם הופך ל"פולנייה" ברשת ומתקטנן על כל דבר, כי בכמה עמודים בחו"ל שיצא לי לסקור, ניתן לראות שרשורי פרגון ארוכים, שיח פורה וחיובי על הארגון, על המותג. אז למה כאן זה בדיוק הפוך? אולי זה משום שלישראלי קשה לפרגן, קשה להחמיא. אולי אנחנו פשוט הפכנו לאנשים מרירים, מתוסכלים שרק מחפשים מקום ללכלך עליו, מישהו לנקום בו. אולי פשוט הפכנו לבעלי תרבות מתגוננת וחשדנית. ואולי אנחנו פשוט לא ממש יכולים לנהל שיחה, אנחנו יודעים רק לצעוק ולעשות סקנדלים.




יום ראשון, 24 באוקטובר 2010

מישל וולבאק, זונות תאילנדיות ותיירות מין - פוניה קוראת ומהרהרת

מסתבר שלקרוא את "החלקיקים האלמנטאריים" של מישל וולבק בתאילנד מציב אותך בבעיה ממש קשה. מעבר לעובדה שמדובר בספר מטלטל שגורם לך לראות את הכול באור אחר, זה מציב את תופעת הזנות ותיירות המין בתאילנד לא כדבר מבדח של מה בכך בו אתה נתקל מדי ערב, אלא כתופעה שממש גורמת חוסר נעימות, חוסר נוחות. דווקא משום שוולבק מצביע על ההתמסחרות של המין בעולם המערבי ועל הפיכת המין לקפיטליסטי. לפי וולבק, התוצאה של החירות המינית בעולם המערבי היא התחרות המינית הפרועה עד כדי הגדלת הפערים המיניים. אריק גלסנר שכתב מסה מעלפת על הספר מגדיר זאת הכי טוב: "המין לא הפך במערב למוקד של עונג, אלא לפתיחת שדה חדש של תחרות נרקיסיסטית בין אינדיבידואלים על מידת האטרקטיביות הגופנית שלהם ויכולת הפיתוי שלהם". במילים פשוטות הכול הפך להיות לתחרות של "כמה זיינתי\מזיין" – (תחרות על כוח הפיתוי – בד"כ אצל גברים), "עד כמה אני כוסית\כמה גברים יתחילו איתי" – (תחרות על יופי הגוף – בעיקר אצל נשים – וולבק מצביע שזה ל-2 המינים דווקא. והתחרות קשורה גם לניסיונות ההרסניים שאנחנו עושים כדי להישאר צעירים. ה"שוק" הצעיר עולה על המבוגר).

טוב, אז תגידו שאני יפת נפש. אבל קריאה בספר הזה מטלטלת ומשנה את כל הזוית ראייה בנושא בייחוד בתאילנד, שם זה מתבטא בצורה הכי ישירה, בוטה ונראית לעין. הליכה בסטריט בר של קוסמוי מדגימה את הקפיטליזם המיני הזה בשיא כיעורו. צפייה קלה בזונות שמסביב משקפת היררכיה – הזונות המכוערות והמבוגרות נדחקות לצד, מחכות ל"פירורים" והזונות היפות נמצאות בקידמה, עטות על הטרף. יש שיגידו שזה עניין של היצע וביקוש, ואנחנו ה"מערביים הלבנים" די צבועים, נלחמים במדינות שלנו נגד תופעת הזנות, אבל טסים למזרח כדי לצרוך אותה בבהמתיות (תשע בבוקר, כולם ישנים, חוץ ממי שעוזב את האי, בארוחת הבוקר יושב לו איזה צ'ארלס – בריטי מזדקן, חרמן ואימפוטנט ואוחז ב-2 נערות צעירות, אחת מכל צד, מחכה שהוויאגרה תעלה לו לראש). לא סתם תיירות המין בתאילנד משגשגת.



בכל מקרה, בעיני וולבק מין כבר לא מסב לנו עונג, גם המיניות הפכה למשחק של כוח, להתרברבות או כפי שגלסנר מנסח זאת: "המיליונר רוצה להיות מילארדר לא מכיוון שהוא יוכל במיליארד שקל להנות יותר מאשר ממיליון. הוא מעוניין במיליארד על מנת לגבור על המיליונרים האחרים. להגיע ל – top. זהו בדיוק המצב בתחרות המינית. עיקרה הוא לא הגברת התענוג אלא הניצחון על היריבים המיניים".




אז מה הקטע של הספר הזה? אני מזהירה! זה לא ספר קליל ופשוט. זה ספר כמעט אנתרופולוגי, מעבר לעלילה יש ממש ניתוח של השינויים ההיסטוריים בעולם המערבי. יש שיגידו שוולבק הוא קיצוני, יכול להיות, אבל הוא ממש מתעד תהליך שעבר עלינו בעשורים האחרונים, והוא כמובן מראה לנו עד כמה אנחנו לא מאושרים, ואף מסביר למה. יכול להיות שהוא גם פשוט לא חרמן בעליל, אבל הוא עדיין צודק בהרבה דברים. המין, השחרור המיני והתחרות המינית הזו הרסה את היכולת שלנו לאהוב בן אדם אחד.

קריאה על התרבות התאילנדית מעלה גם צדדים אחרים. הזונות התאילנדיות באיים הן למעשה נציגות גאות של המשפחות העניות ביותר מצפון המדינה. הזונה מפרנסת את משפחתה והופכת לגיבורה בכפר שלה. הזנות שם כ"כ גלויה שאפילו במקומות מסוימים אומרים שהתאילנדים כלל לא מתביישים בזה. זה קצת סותר את הזונה הצעירה כל כך שראיתי באחת המסיבות, מעווה את פניה במאסה לנוכח הבחור האירי המיוזע שמתעקש להתמרח עליה. כמו גם, שיש שמסבירים את הריבוי בליידי בויז באמונה הבודהיסטית שכל אחד מאיתנו נולד עם חלק נקבי וזכרי, והליידי בוי הם בעצם זן נדיר וקדוש שמבטא את שניהם. זה קצת סותר את השלט הזה שנתקלתי בו באחד הבארים.



לסיכום, אם אתם מחפשים משהו אסקפיסטי, נעים ומתקתק לקרוא – וולבק הוא ממש לא בשבילכם. אבל אם אתם רוצים לחשוב קצת, לגרות את התאים האפורים, וקצת לראות זווית הסתכלות מבריקה ממי שנחשב אחד האינטלקטאלים הגדולים של תקופתנו, אז אתם חייבים לקרוא את "החלקיקים האלמנטאריים". מה שבטוח, שום דבר לא יראה לכם אותו הדבר אחר כך.

יום שבת, 9 באוקטובר 2010

פוניה לומדת את רזי הבישול התאילנדי

הפלגה קצרה בלונג טייל מהחוף המרכזי של האי קופיפי בתאילנד, חושפת רצועת חוף מבודדת בצד השני של האי. אם עד עכשיו חשבנו שתאילנד זה Heaven, אז זהו כנראה שלא מספרים את כל האמת. את הצבע התכול טורקיז של המים קשה מאוד לתאר או לתעד בתמונה. כנראה שמגבלות הטכניות של מצלמה לא מצליחות להעביר יופי כזה, שחייב להיות נוכח בו כדי להבין ולהשתאות (אחח מה הייתי נותנת בשביל להיות שם עכשיו).

הצד הזה של האי מפותח הרבה פחות, בנוי הרבה פחות ומתוייר פחות. 4 ריזורטים יוקרתיים ממוקמים זה לצד זה. אבל הזיבולה הוא סוג של חזרה בזמן לעומת האחרים. עם ההגעה לחוף ממתין כבר נציג המלון, שכבר יודע מי אנחנו כמובן, ועומל כדי שפיסת בד מרכושנו לא תירטב. מיד אנחנו מקבלים מגבות חמות להתרעננות, welcome drink, ועוד שלל הפתעות. בואו נגיד שגם במלון הכי טוב בארץ אין כזה שירות.


החדרים הם בקתות עץ מבודדות, חצי פתוחות המעוצבות בסגנון קולינאלי עתיק. עם מקלחת חיצונית, ופינת איפור קלאסית. החצי הסגור מוקף ויטרינה של חלונות ובמרכז מיטה כבירה עם כילה. לא סתם הסלוגן של המקום הוא: Step back to simplicity. התחושה היא בהחלט חזרה בזמן, למקום שהזמן לא משחק בו תפקיד (רק כסף ;). מוקפים ביער טרופי, רחשי בעלי חיים לא מזוהים, ושקט נעים, אימצנו את הזיבולה כמקום הכי מדהים שאי פעם ביקרנו בו.


בין שלל האטרקציות של המקום (מעבר לספא מדהים, טיולים פרטיים למקומות מבודדים, שקט ושלווה בלתי נדלים) ניתן להירשם לשיעור בישול פרטי עם השף התאילנדי. שף המלון הוא בכלל בריטי ממנצ'סטר שמבסס את התפריט על French cousin , מעבר לכך יש גםאת השף התאילנדי המתמחה בכל המנות התאילנדיות.

התייצבתי בצהריים ברחבה של המסעדה הממוקמת מול הים. שם הופתעתי לגלות שסידרו לי שולחן גדול, מול הים, עם כל המצרכים מסודרים בקעריות קטנות, כיריים מבהיקות. בקיצור, ממש סצנת בישול שלא מביישת את "טעמים". לי המתין שף, מתרגם ואחראית קשרי אורחים שנשארה רק כדי לתעד אותי מבשלת. מיד טרחו סביבי כולם, מהבר הגיעו אלי קוקטיילים, והפכתי עבור עובדי המטבח לאטרקציית היום.



מה בישלנו?

- מרק טום יאם – המרק התאילנדי המסורתי אליו הוספנו הרבה לימון, למון גרס, שמן דגים (מסריח) וסוג של שורש מאוד דומה לג'ינג'ר שנקרא גילגה. בסוף הוספנו 3 ג'מבו שרימפס שמנמנים לבישול קצר.
- עוף בקארי ירוק עם חצילים ועלי בזיליקום– החצילים התאילנדיים הם מאוד קטנים וירוקים. הם ממש לא דומים בצבע ובמרקם לחצילים בארץ. הסוד של הקארי התאילנדי הוא שזה לא אבקה, אלא תערובת רטובה של קארי עם צ'ילי.
- סלט תאילנדי קר המורכב מירקות חיים, ובקר צלוי פרוס לרצועות, עם רוטב פירות ים וצ'ילי (מעין רוטב סמיך כזה שמגיע בבקבוק גדול).

מתכון למרק המסורתי טום יאם:

120 גר' שרימפסים בינוניים (skinless)
15 גר' למון גרס קצוצים
20 גר' בצלי שאלוט קצוצים
5 גר' עלי לימון מקומי קצוצים (kaffirlime leaves - לימונים הגדלים בתאילנד ובמזרח הרחוק הגדלים על שיחים והם בעלי עלים ארומטיים, משתמשים בהם המון בבישול אסיאתי ובייחוד במטבח התאילנדי).

10 גר' שורש גלנגה קצוץ – צמח ממשפחת הג'ינגר (מאוד פופולרי במנות תאילנדיות)
60 גר' פטריות קצוצות (straw mushroom – פטריות הגדלות באסיה)
20 גר' מיץ לימון
1 כף רוטב דגים
2 כפיות סוכר לבן
20 גר' רוטב צ'ילי (במרקם של רוטב ברבקיו)
2 כפות אבקת מרק עוף
עבניה חתוכה גס

הכנה - מנה אחת) מרתיחים מים בסיר קטן. מוסיפים את הגלנגה, שאלוט, למון גראס, עלי הלימון, רוטב צ'ילי. נותנים לזה לרתוח 2 דק'. מוסיפים את השרימפסים לבישול של 3 דק'. אח"כ מוסיפים את רוטב הדגים, והלימון לסיום כדי להוסיף לטעם ולריחות. מקשטים בצ'ילי פרוס טרי וכוסברה קצוצה מעל.


תובנות מהשיעור:

- בבישול התאילנדי אין בכלל מלח.
- מלבד לסוכר יש בתאילנד סוכר המופק מעצי דקל – זו עיסה חומה כזו ורטובה, מאוד מרוכזת.
- התבלין העיקרי – צ'ילי על כל נגזרותיו – פלפל אדום פרוס (משמש גם לקישוט), רוטב צ'ילי (במרקם של רוטב ברבקיו), רוטב פירות ים וצ'ילי, קארי עם צ'ילי, אבקת צ'ילי (בד"כ מוסיפים מעל).
- שימוש רב בירק טרי– קרפס, בזיליקום, למון גרס, ועוד.

את השיעור קינחתי בקוקטייל טום יאם (כן, יש גם קוקטייל כזה מסתבר) – מרטיני עם צ'ילי חי פרוס בפנים) ועוד כמה דברים שלא קלטתי. תפסתי אחלה ראש, אבל חרכתי את הושת לשבוע!.

למי שכבר נפשו חשקה בארוחה – מוזמן לשלוח לי מייל לקבל את שאר המתכונים.





יום חמישי, 9 בספטמבר 2010

פוניה חורכת לשון – קולינריה תאילנדית


תאילנד היא מעצמה תיירותית, לא קשה להבחין בזה. בייחוד שמבקרים בה פעם אחרי פעם ניתן כבר לראות את התפריטים במסעדות שהופכים ליותר ויותר מערביים. בביקור הראשון שלי בירכתי על כך. כמה כיף למצוא כל כך רחוק מהבית שקשוקה במסעדה הקרובה למלון בקוסמוי. ריחות הביוב הזורם ברחובות ברוב המקומות גורמים לך להרגיש שלא ממש כדאי לאכול את המטעמים התאילנדיים, והפחד מקלקול קיבה אורב בכל פינה. אז כן, את הביקור הראשון שלי העברתי בעיקר באכילת פיצות, בורגר קינג, ארוחות בוקר אנגליות ושאר הג'נק פוד המערבי המוכר. בעיקר זכיתי לקיטונות בוז מצד בן זוגי על ה"פרובינציאליות" שלי. לנסוע כל כך רחוק מהבית ולנחות על המסעדה הישראלית הראשונה בקופנגן שמגישה חומוס, פלאפל, קוסקוס ושאר מטעמי המטבח הישראלי. "מי ישמע לא אכלת שנתיים חומוס, כולה 3 שבועות". אני התעלמתי מהלגלוג והמשכתי עם הניגוב. אבל אחר כך הבנתי שיש בזה משהו. מספיק שכל הישראלים משתלטים על קופנגן וקוסמוי, עברית נשמעת בכל פינה והיא כבר חלק מהדיאלק של המקומיים, במלון כבר שומעים ברקע את שלמה ארצי או גרוע מזה קובי פרץ, וכבר קשה להבחין שאתה במקום אקזוטי רחוק מהמוכר והמאוס בכל פינה בארץ.

לכן, את החופשה הנוכחית שלי בתאילנד החלטתי להעביר בפתיחות קולינרית למטבח התאילנדי. (זה התחיל בשבועה מהארץ שאני אוכל רק מזון תאילנדי, אני חייבת להודות שקצת נשברתי בהמשך ואכלתי גם דברים מערביים).

התחלתי בלאכול את המוכר והידוע (בעיקר מהמסעדה המצוינת "בית תאילנדי" בבן יהודה – אגב מאוד מאוד קרוב למקור) – פאד תאי. איטריות אורז דקות מוקפצות עם ירקות, טופו, בשר\עוף\פירות ים וכו'. אכלתי פאד תאי בכמה מסעדות תאילנדיות אותנטיות (ברחוב, מסעדות עלובות שנראות כמו חור בקיר) אבל זה היה פשוט מדהים. עירוב של טעמים, אטריות בדיוק במידה הנכונה (לא רקות ודביקות ולא קשות) ומעל אפשר לפזר צ'ילי תאילנדי חריף חריף.
אבל זה באמת הכי קז'ואל. כדי לחקור ולהגיע ממש להארד קור הגענו לשוק תאילנדי מקורי. הכוונה לתאילנדי זה שלא היה בנמצא אף תייר אחד או מישהו שהוא לא תאילנדי. זהו שוק אוכל מקומי אליו נקלענו בטעות. סיבוב קצר בשוק הבהיר לנו עד כמה אנו לא שייכים. המראות היו קשים. דוכנים שלמים של מיני בשר (לא מקורר!!! מלבד לאיזה מאוורר מאולתר שמסתובב מעל הבשר בניסיון להבריח את הזבובים), המוני כלובים הנושאים בתוכם בעלי חיים שונים ומשונים, ספק חיים, ספק מתים. כמובן, שדוכני הפירות היו מרהיבים. פירות אקזוטיים טריים בשלל צבעים, ודוכני תבלינים עשירים. הבשר שבר אותנו (בעיקר הצחנה) ונסנו על עקבותינו.

בכל פינה כמעט בבנגקוק וגם באיים יש דוכן מזון של איזה מאמא תאילנדית, הדוכן הוא למעשה וספה שעליה מורכב מטבח נייד (לפעמים הם נוסעים תוך כדי שהשיפודים מתבשלים על המנגל). הדוכנים עמוסים לעייפה במטעמים שמאוד אהובים על התאילנדיים. בייחוד שיפודים של חלקים פנימיים, או שיפודי עוף ובשר. אטריות (מרק טום ים – המרק המפורסם), אפילו נתקלתי (בזעזוע) בשיפוד של רגלי תרנגול (4 רגלי תרנגול על שיפוד – קורע לב!). בדוכנים לא ממש היה לי אומץ לאכול. אבל בהחלט סעדתי את ליבי במסעדות תאילנדיות קטנות ופשוטות (די עלובות למראה) גם בקופנגן וגם באי קופיפי.


מאמא תאילנדית מבשלת על הוספה

בקופיפי הזדמנו במקרה למסעדה קטנה שנקראת "פאפאיה" (לא הייתי מגדירה אותה אסתטית) אבל מאוד ביתית ומזמינה. אני פונקתי בהר של אורז מוקפץ עם סויה וירקות, ובן זוגי אכל ירקות ושרימפס ברוטב צדפות (עם אורז לבן מאודה בצד – חובה בכל מנה כמעט). ברוב המסעדות מטבלים את המנות ב"Frange style" – הווה אומר מפחיתים את כמויות הצ'ילי בחצי.
ערימת האורז המוקפץ שלי - ברוב המסעדות המסורתיות המנות קטנות, כאן דווקא העמיסו
ירקות ושרימפס מוקפצים ברוטב צדפות

אין ספק שלאחר שבוע כבר התחלתי להתאהב במטבח התאילנדי. המרקים עשירים בירקות. הקארי הירוק והחריף הוא תענוג לחיך ויש מגוון של סלטים (חמים וקרים). שינסתי את מותני ונרשמתי לשיעור בישול תאילנדי בהנחיית השף של "Zevola Resort" באי קופיפי. על הריזורט תשמעו עוד בהמשך. בכל מקרה מדובר במטבח גורמה תאילנדי של ממש באחד הריזורטים הכי טובים באי.

על החוויה הקולינרית, בפוסט הבא...

מסעדת פפאיה בקופיפי - חור בקיר



יום שלישי, 17 באוגוסט 2010

פוניה ברגע תרבותי - ביקור בתערוכה של דיוויד לה שאפל

לא יוצא לי הרבה להיות תרבותית ולבקר במוזיאון תל אביב. אבל תערוכתו של דיוויד לה שאפל היא אירוע מעניין, מרגש ומפתיע על רקע המדינה הקטנה שלנו. מעבר לעובדה שהוא אושייה אופנתית מוכרת בעולם, הוא גם אחד מאמני הפופ ארט הכי מרתקים מאז אנדי וורהול. וזה לא מקרי כי וורהול היה זה הראשון שהציע ללה שאפל לעבוד באופן מקצועי כצלם.


העניין בעבודה של לה שאפל מתחיל קודם כל בהתחככות שלו עם סלבריטי בקנה מידה נרחב. לה שאפל צילם פוטרטים רבים של גיבורי התרבות הכי גדולים של המאה ה-20 (מייקל ג'קסון, קוונטין טרנטינו, מרלין מנסון ועוד..). יצר המציצנות שלנו והריגוש שבקרבה לחיי הזוהר הם גורם המשיכה הראשוני לצילומים, לדעתי. הצילומים הם בד"כ צבעוניים על גבול הקיטש, אבל נדמה שהוא יודע להוציא מכל אחד מהם את האישיות הייחודית לו.

התערוכה שמוצגת במוזיאון היא נרחבת ומרשימה. רוב התצלומים צבעוניים, מעובדים ומאוד מדויקים. בניגוד לצילום עיתונאי או מקרי, נדמה שכל פרט בוים והועמד במקום מאוד ספציפי ובעל משמעות. ניכר שהייתה חשיבה בכל פרט ופרט בתמונה ולכן קל לעמוד ולסקור כל תמונה לאורך זמן כדי להספיק להשתלט על כל הפרטים. בעכבר העיר ניתן לצפות במצגת תמונות מהתערוכה.


קולאז' בתנועה שצילמתי בחטף עם הנייד

מרבית התמונות הם סצנות מתוך הברית החדשה אך ממוקמות במרחב אורבאני. האיקונים הדתיים והסיטואציות הקדושות מתרחשות תחת תפאורת רחוב מודרני, בתוך תרבות רחוב זולה (מוטלים זולים, סמטאות מטונפות וכו'). לכאורה, זה נראה אירוני, לראות את ישו מתרועע עם חבורת ראפרים אפרו אמריקאיים בכניסה למכבסה שכונתית בניו יורק. אבל לי הרגיש שזה דווקא מגביר ומעצים את החוויה הספיריטואלית. שזה המקום שזה אמור לקרות. לי זה נראה הרבה יותר חזק ומוחשי מהציורים בקתדרלות. בחלק מהתמונות זה אפילו נראה המחזה של הסיטואציות בעולם האמיתי. הנפשה של הסיפור.

בנוסף, שימוש בסלבריטי שהם בגדר "אלוהיים" בתרבות. מייקל ג'קסון כמלאך. קורטני לאב מחזיקה את ישו שמוטל בידה ללא רוח חיים. כאשר דמותו שלישו מזכירה לא במפתיע את קורט קוביין. הקבלה מעניינת של הדמות המיוסרת, שהקדימה את זמנה.

בין כל התמונות מפוזרים גם מותגים שמקבלים משמעות רבה בסצנות המכוננות של האנושות. כמו בעבודת המבול, בה אפשר היה למצוא את בורגר קינג, בין היתר. העירום בעבודה זו הוא לא סנסציוני, הוא מתבקש. כל דמות בעבודה מקבלת משמעות. המבט, התנוחה, המיקום הכול מתקבץ לידי קולאז' מרהיב.

מאוד מפתיע שמוזיאון תל אביב בחר להציג את לה שאפל. ללא ספק זוהי חדשנות מבורכת. ממה אני הספקתי לראות, המונים הגיעו כדי לצפות בתערוכה שתנעל באוקטובר. זוהי הזדמנות להיחשף למגוון רחב של עבודותיו לאורך השנים וגם לראות עבודות שהיו במקור לעיתונות.

לכל מי שלא הספיק לקפוץ לראות, ממליצה בחום! פשוט אסור לפספס!







יום שבת, 14 באוגוסט 2010

פוניה הוגה בפנטזיות נקמה

בשבועיים האחרונים כמעט כל אתרי החדשות ומהדורות החדשות בעולם וגם בארץ סיקרו את הסיפור של הדייל סטיבן סלאטר שהפך ביום אחד לגיבור תרבות. וזה לא מפתיע אותי. כמו שרבים אחרים אמרו – הבחור האלמוני הזה מימש את תסריט הנקמה שעובר כמעט בראש של כל אחד ביום עצבני במיוחד.

למי שלא התעדכן – סטיבן סלאטר, דייל ותיק בחברת התעופה ג'ט-בלו, חטף את הג'ננה במהלך טיסה שגרתית בעקבות נוסעת שהתנהגה בגסות רוח. הוא פתח בנאום קללות עסיסי במיוחד במערכת הקריזה של המטוס, פתח לעצמו פחית בירה ויצאה מהמטוס בהתגלשות ממגלשת החירום של המטוס. הבחור הפך בן לילה לסמל. חולצות תמיכה מודפסות כבר הופצו בהמונים בארה"ב (גם לי בא אחת) וגל תמיכה פומבי נרחב בעקבות מעצרו.

אני שמעתי שהוא גם חולה באיידס. וזה מיד הזכיר לי סדרת ענקית שאני עוקבת אחריה באדיקות (כבר הורדתי את כל 3 העונות) – Braking Bad. גיבור הסדרה הוא בעצם אנטי גיבור. מורה לכימיה, לוזר, בעיירה נידחת בארה"ב, שמגלה בוקר אחד שהוא חולה בסרטן הריאות. מכאן (הפרק הראשון) חלה תפנית משמעותית בצורה שבה הוא מתייחס לחיים. הוא מתחיל לבשל קריסטל במעבדה ניידת כדי לחסוך כסף למשפחתו לאחר מותו, הוא מסתבך עם סוחרי סמים ו"נכנס" בכל מי שנקרה בדרכו. הוא "נוקם" בחזרה בכל האנשים שרמסו אותו.
משפט המפתח ששבה את ליבי, היה כששאלו אותו למה הוא עושה את זה, התשובה שלו הייתה "I'm awake". לכאורה, העלילה נראית פשוטה. אבל בניית הדמות הזו במהלך העונה הראשונה והשנייה, משקפת מורכבות מדהימה. התסריט כל כך מפתיע ולא צפוי. ובחלק מהפרקים יש איכות קולנועית של ממש. קטעים שלמים נראים כאילו נלקחו מסרט של טרנטינו (פנטזיות נקמה ממומשות) או מדיוויד לינץ' (סוריאליזם וביזאריות). במהרה אנחנו מתחילים להתאהב בו, להעריץ את החוכמה שלו, לקנא באומץ שלו, אבל גם להרגיש את הפלונטר שמתהדק סביבו.


לכולנו יש פנטזיות נקמה. בפקיד בנק שמתעלם מאיתנו, בערס שדף אותנו באוטובוס, בכל האנשים שמתעלמים או מנצלים את הנחמדות והאדיבות שלנו וגורמים לנו להרגיש מנוצלים, פראיירים ולוזרים. ולנו אין כ"כ הרבה מה לעשות נגד זה. היכולת להגיב אימפולסיבית נגד העוולות שמורה לעבריינים ולחולי נפש. אנחנו, רק עסוקים בלדמיין איך היינו שולפים M16 ומרססים את כל האנשים המעצבנים שנקרים בדרכנו. ואין פלא שהדייל סטיבן הפך לגיבור תרבות. אני כבר מעריצה אותו. זה לא קורה הרבה שאנשים עושים באמת את מה שהם מרגישים, שהם לא נשארים מתוסכלים ומרירים אלא מגיבים, ויוצאים גדולים מהחיים.

I'm awake. זה נראה כאילו גם סטיבן התעורר. למה המשפט הזה גדול? לא יכולה להגדיר בדיוק. אבל הוא כל כך נכון. מה זה אומר עלינו? זה אומר שאנחנו ישנים, רדומים ואדישים. חסרי כוח. זה לא אומר שהחל ממחר אני אתחיל לשדוד בנקים, "לזיין את המערכת" או להגיב באינסטינקטיביות על כל דבר שמעצבן אותי. אבל לפחות אני אתחיל להכיר בכך שיש אלטרנטיבה לכל דבר.

יום שלישי, 10 באוגוסט 2010

פוניה מתבשמת בפסטיבל היין בירושלים

אוסקר ויילד פעם אמר ש"כדי להכיר את האיכות והמקור של יין, אין זה מן ההכרח לשתות חבית שלמה." על הרעיון הזה מתבסס כל הרעיון המדהים של פסטיבל היין, שכל מהותו היא האפשרות לטעום ולהתנסות במגוון יינות רחב, בטעמים רבים ושונים ובתוצרתם המובחרת של מיטב היקבים בישראל. תייר מכוכב אחר וודאי היה חושב שירושלים הפכה במחי יד לפרובאנס או לחבל ארץ יינני בצרפת. כל כך הרבה יקבים וכל כך הרבה יינות משובחים. החזה הישראלי מתנפח מגאווה.


מעבר לאווירה האיכותית שהמקום השרה, מזג האוויר הירושלמי המושלם (לא סתם שרים "אוויר הרים צלול כיין") והמוזיקה הקצבית והקלילה שהתנגנה במקום, היה אפשר לראות ולהתרשם ממגוון כל כך רחב של אנשים. צעירים, מבוגרים, תיירים, דתיים.. כולם רווים ביין וראשם סחרחר.
דבר שהעלה בי חיוך. קצת אלכוהול בדם וכולם הפכו למסבירי פנים זה לזה. ברוח הציטוטים: "יין ישמח לבב אנוש...." (אתם תמשיכו כבר).

video

מהרגע שכוס היין נתחבה לי ליד בכניסה ועד לרגע שהחזרתי אותה (בקושי רב) הספקתי לעבור במרבית היקבים ולהשתכשך בין הדוכנים. בין היתר תפס את חיכי השרדונה של יקב צובה (יקב שלא הכרתי בכלל). אך מבין כולם, אי אפשר היה להתעלם מהביתן המואר והמעוצב של יקבי כרמל. כיאה ליקב הכי גדול בארץ, הם הציגו ביתן גדול ומרשים שהתנוסס בגאון ממעלה הגבעה על כל השאר. ולא בכדי, היקב חוגג השנה 120 שנות בציר. מספיק לחלוף על פני הקיר ההיסטורי שהוצב בביתן כדי להרגיש גאווה על מסורת יין ישראלית משובחת של שנים.


אני משוחדת. את הסדרה האזורית אני כבר חובבת זה לא מכבר. אך זו הייתה הזדמנות לטעום ולהתנסות ביינות נוספים של היקב ובעיקר ביין הדגל – יתיר. גם מי שלא מבין כל כך ביין (כמוני) לא יכול היה לפסוח על קיר המותג המואר בחזית הביתן. דפדוף בפרוספקט של היקב חשף בפני את הפרסים הרבים שזכה היין בזכות רבה!. והטעם לא אכזב.

את הערב סיימתי אדומת לחיים ומחויכת (בלי יכולת לשלוט על זה ממש..). מה שבטוח ישנתי טוב באותו הלילה!. מי שעוד לא הספיק לבקר, מומלץ בחום! קצת לצאת מהשגרה התל אביבית (והלחה), להרגיש קצת תרבותיים עם כוס יין מסובבת ביד והבעת פנים אנינת טעם במיוחד.





יום שבת, 7 באוגוסט 2010

פוניה מבשלת – המתכון הסודי לשקשוקה

יש לנו מנהג כזה בבית לבשל שקשוקה (כלומר, אני מבשלת שקשוקה) כמעט בכל יום שבת בבוקר.
בבקרים שאני עייפה בהם או רוצה להתפנק, אני מתעצלת. אבל המבט המתענג שלו כשהוא מנגב ברעבתנות את הרוטב הרותח, ושביעות הרצון שהוא ננסך בה בסוף הארוחה, גורמים לי מיד להימלך בדעתי, לשנס מותניים ולבשל באהבה.

בישול זה תרפיה, אין לי ספק. זה גם המקום לבטא יצירתיות. האמת שעד גיל 18 בקושי חביתה בישלתי.
כל מי שביקר אי פעם בבית של אימא מרוקאית לא יכול שלא להבחין במקרר עמוס לעייפה (שלא לומר מתפוצץ!) במטעמים, תבשילים ומיני מזונות ביתיים, אז בישול נראה לי מלאכת מיותרת.
רק כשיצאתי מהבית וכשנמאס לי מסנדוויצ'ים, מצאתי את עצמי מול המקרר סטודנטים המעופש שלי, מגרדת בראש ומקמטת את המצח, מנסה לעשות סדר בסירים המאובקים ולתור אחר כלי מטבח חסרים.

אי אפשר להגיד שהייתי חסרת אונים. זה הגיוני לחשוב כך, שאחרי שנים של חוסר עניין משווע ברזי המטבח, הידע שלי יהיה לוקה בחסר. האמת, שזה פשוט בא לי בטבעיות. כמו אחד מהדמויות הללו בהארי פוטר שמתמלא לפתע בכוחות שלא ידע על קיומן. זה יצא. בלי הרבה מחשבה, הרהור או חרטה. הייתה לי פשוט ידיעה טבעית איך לגשת לזה. איך לתבל, לדעת מה חסר ומה להוסיף. די מהר כבר השתכללתי ועל המתכונים מגוגל כבר די ויתרתי.
תקראו לזה תורשה, תקראו לזה מוטיבציה..זה פשוט זרם.

רק במהלך הזמן הבנתי את היתרון שבעניין. אז ככה, זה נשמע קצת שוביניסטי ומקומם (ובטח גם הרבה גברים יסכימו איתי) אבל על בשרי למדתי ש"הדרך לליבו של גבר עוברת דרך הקיבה".
גברים אוהבים נשים בשלניות. אולי זה אבולוציוני, קטע הישרדותי שעוזר לגברים לבחור בנשים, ועוזר לנשים לשרוד (כי יש להן גבר חזק שמביא את הבשר הביתה), אבל יש בזה משהו ממש נכון.
היום זה פשוט ההנאה של גבר רעב "לרדת" על אוכל בייתי חם ואמיתי (בייחוד בממלכת הטיקאווי בתל אביב). ולא, השקפת העולם שלי היא לא מה שניבט מהחלון שבמטבח, אני באמת אוהבת לבשל (כשיש זמן וכוח) וכן, זה כיף שיש מי שיעריך, יבלוס בתאווה, יפרגן ויבקש מנה נוספת.

אז הפוסט הזה מוקדש לגבי (שגם טוען בעלבון שהוא עוד לא הוזכר כאן).

המתכון הסודי של פוניה לשקשוקה מוצלחת:



1 בצל גדול קצוץ
2 עגבניות חתוכות לקוביות
1 חציל חתוך לקוביות בינוניות
1-2 קופסאות רסק עגבניות (תלוי בכמות)
4-6 ביצים טריות
4 טבליות שום של דורות \ אפשר גם ראש שום קצוץ דק
3 טבליות פטרוזיליה של דורות \ או זר טרי קצוץ דק
2 טבליות כוסברה של דורות \ אפשר גם זר טרי קצוץ דק
1 פלפל ירוק חריף \ אפשר גם אבקת צ'ילי
קוביות פטה צאן \ כבשים

הוראות הכנה:

מטגנים את הבצל בשמן זית עד להזהבה.
מוסיפים שום, פטרוזיליה, כוסברה ואת העגבניות. נותנים לעגבניות להתרכך ולהוציא "מיץ".
מוסיפים את קוביות החציל ומערבבים את הכול.
נותנים לזה להתבשל קצת במחבת. אחרי שהחצילים מתרככים, מוסיפים את רסק העגבניות ומערבבים (מוסיפים קצת מים שלא יהיה סמיך מדי).
תיבול: מטבלים בקצת: מלח, פלפל, קצת צ'ילי לחריפות, כמון, פפריקה אדומה (רצוי חריפה).
מערבבים ושוברים את הביצים פנימה. את הלבן מערבבים קצת עם הרוטב (נזהרים שהצהוב לא יתפוצץ).
מבשלים על אש קטנה עוד 15 דק', מכבים את הלהבה ומחכים עוד 10 דק'.
מגישים עם קוביות פטה מעל (אפשר פטרוזיליה טרייה קצוצה מעל לקישוט).

בתיאבון!

טיפים: להיות רגיש לתבשיל, לתת למיצים להתערבב ולטעמים להשתלב, לטעום את הרוטב ולתבל בנדיבות.

יום שבת, 31 ביולי 2010

פוניה מפזזת – סווינג is back!

לפני שנתיים שלוש לקחה אותי חברה למסיבת סווינג במועדון הסבליים. אני הגעתי בעיקר בגלל המוזיקה וההתלהבות (אפילו קניתי שמלה מתנפנפת ונעליים) וגם בגלל המחתרתיות שבעניין. עוד בדירה עשינו חזרה קטנה, עם המוזיקה, התנועות הבסיסיות והסיבובים המהירים (בואו נגיד שהייתי צריכה עוד כמה כאלה).
היינו שם בערך 15 אנשים, רק 5-6 ידעו ממש לרקוד. קודם היה שיעור ריקוד קצר ואח"כ המסיבה. מבט אחד או שניים לצדדים הבהיר את החסך בגברים חסונים שיוכלו לסובב אותך באוויר. המקצועניות השכילו לתפוס את הגבריים הבודדים, והמתחילות כמוני הסתפקו בבחורה אחרת להתחיל את הערב. אני רק זוכרת את האווירה המגניבה, המוזיקה הקצבית ואת ההשתאות שלי מול הרקדנים הממש מקצוענים, הקצב, התזוזה, המהירות היו מטורפים והסגנון מלוטש. חלקם היו ממש מרהיבים והפגינו שליטה מדהימה וקורדינציה מעולה. מהר מאוד מצאתי את עצמי על הבר עם הדרינק אכולת קנאה.

אחרי שיצאנו משם נלהבות ומיוזעות (אני קצת פחות) דיברנו כל הדרך על סצנת סווינג על כמה זה מפותח בלונדון, וכמה חבל שאין בתל אביב. משהו אלטרנטיבי, אחר ומגניב לכל מה שהתרגלנו ושבענו ממנו במקומות הבילוי הדלוחים של תל אביב ובשעמום של חיי הלילה המקומיים (אותם ברים, אותם אנשים, אותה מוזיקה, אותם דרינקים).

אני חייבת להודות שמאז אותה מסיבה לא ממש עקבתי אחרי זה. אחרי נתק ממושך אם אותה חברה די חשבתי שזה הסתכם במסיבה אחד ל... ובכן, לא מזמן נפגשנו ונחשפתי לסצנה חדשה שהתפתחה כאן מאז אותה מסיבה. מסתבר שמסיבות כאלו מתקיימות כל הזמן. סטודיו dance tel aviv פתח קבוצות לימוד ברמות שונות והתגבשה קהילת סוונינג בתל אביב, שיוצרת מסיבות רחוב מאולתרות, נוסעת לפסטיבלים בעולם ומפזזת איפה שרק ניתן.


video

אז כדי לעשות סדר, רגע קטן של היסטוריה.

הסווינג הוא בכלל סגנון מוסיקלי, תת סגנון של הג'אז שהתפתח ע"י השחורים בארה"ב. הסגנון נשתמר על ידי להקות עם הרבה נגנים, מה שמוכר לנו כ"Big Bands" .

video

אותן להקות ניגנו גם בבתי בושת ושם התחילו לרקוד לצלילי הסווינג בריקוד עדין ורגוע יותר - שנקרא Lindy Hop .
ב- 1930, החלו לרקוד את ה- Lindy Hop בצורה קצת יותר קצבית ו"קופצנית" שהלהיבה והפיצה את הסווינג.
בזמן מלה"ע השנייה החיילים האמריקאים שיצאו לאירופה הפיצו בטירוף את הסווינג והלינדי הופ.
הריקוד חזר לאופנה בשנות ה-80 וכיום כובש את העולם בסערה- מניו-יורק, לוס אנג'לס עד לונדון וסטוקהולם. זהו ריקוד קופצני, אנרגטי,שובב ושמח.

אז למי שעשיתי חשק ללבוש שמלת נקודות עם מחשוף נדיב, לאסוף שיער ולנעול נעלי ריקוד. הסטודיו בדיזנזוף פינת אסתר המלכה (קומה רביעית מעל האפרטמנט) כל יום שני ב 21:30 אפשר להגיע לשיעור ניסיון (לא צריך בן זוג) רק בשבועיים הראשונים של החודש.‬ ואתם יכולים להיכנס לקבוצה בפייסבוק שמפרסמת אירועי לינדי הופ.




יום שישי, 30 ביולי 2010

פוניה נועלת וסובלת

נעליים זה הפטיש שלי. ערימות של נעליים. זה התחיל ממדידה כפייתית של הנעליים של אמא בילדות, שינה בנעלי בית פרוותיות בחורף, סירוב עיקש לזרוק את נעלי הבובה האדומות האהובות אך מרופטות והמשיך בקנייה ואיסוף כפייתי של נעליים במשך השנים. כשגיליתי את הבלוג המצליח של נעלולה זה בכלל הפך למקור מידע חשוב ומספק לתאוות הנעליים. היא הגדירה את המשיכה ההמונית של נשים לקרוא ולצפות במגוון הנעליים המסוקרות שם כאסקפיזם נשי טהור.

את היסטורית ה OBSSESIVE SHOES אפשר לחלק לתקופות מוגדרות (ממש לכתוב על זה כרוניקה). ניתן לאפיין את התקופות לפי מצבי רוח (זו עובדה ידועה שנשים מתעודדות ומשפרות את מצב הרוח בשופינג לא מרוסן – הסרט שהכי מזכיר לי את זה הוא קלולס). החל מתקופת הד"ר מרטינס (בכל הצבעים והדגמים), נעליים צבעוניות (אדומות, ורודות, צהובות), תקופת מרלין מונרו (נעלי עקב בלתי לבישות בעליל), כפכפים (נעלי אצבע, קשירה, פסים וחוטים), איסוף נעליים שחורות (הכי קשה למצוא נעל שחורה מגניבה שמתאימה לoutfit שונים).

עובדה חשובה שאני חייבת להזכיר, הרכישות מתבצעות ללא הבדלי ז'אנר, מותג, מחיר, צבע ומקום. לפני כחודשיים באחת ממסיבות הרחוב ההמוניות ברוטשילד נתקלו עיני בנעלי פלסטיק אדומות עם פרח שחור שפיזזו בין ההמון. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. ואז התחילה מסכת חיפושים לאתר את הנעליים האדומות. באחד משיטוטי יום שישי שלי בקינג ג'ורג' עברתי ליד חנות שבה התרכזו נשים רבות משחרות לטרף. החנות הייתה מלאה עד אפס מקום בנשות תל אביב הצעירות שרכשו את המבצע הלוהט של השבוע – 2 זוגות ב-150 ₪, של נעלי סירה בייסיק במגוון רחב של צבעים מגניבים. כמו ישראלית טיפוסית, הרגשתי שאני לא יכולה לעבור מבלי להידחף ולבחון את המציאה. לפתע, נחו עיני על הזוג הנכסף. נעלי הפלסטיק נחו שם במגוון רחב של צורות וצבעים. כמובן שרכשתי אותם במחיר סנסציוני של 40 ₪ בלבד. מרוצה ומאושרת חזרתי לבית עם השלל החדש, שהתלבש לי על כף הרגל כמו כפפה (תסביך סינדרלה).



אולם, במקרים כאלה החשד מיד מתחיל לנקר. המחיר המגוחך עשוי להעיד על הטיב, והתוצאות לא איחרו להגיע. כשהטמפרטורה עולה כף הרגל המיוזעת מחליקה החוצה מהנעל. הליכה ממושכת ברחוב (10 דק' בערך) הפכה למסכת התעללות מחרידה בכף הרגל שלי. חתכים, שפשופים, פלסתרים מתקלפים, ופציעות עד זוב דם. אבל פוניה לא מוותרת, היא שבה ונעלה אותם (בהפרשי זמן כדי שהפצעים יגלידו).

השבוע נעשה ניסיון נוסף לנעול את הנעל השערורייתית אך גורפת מחמאות מהסובבים. באותו היום נסבה השיחה בהפסקה של הלימודים על הנעליים. ואז חאדר, אושית אופנה תל אביבית בהתהוות שאל בהתלהבות גלויה: "זה אמיתי?", אני לא כ"כ הבנתי את השאלה. מהר מאוד התחוור לי שנקלעתי למצב ביש שחושף באחת את הבורות האופנתית שלי. מסתבר, שהנעליים הם חיקוי מדויק של קולקציית נעלי פלסטיק של שאנל. (החיקוי הוא כ"כ מדויק שעל הפרח נטבע הלוגו המוזהב של שאנל שנעלם מעיני). במהרה העליתי שאילתא לאלוהים (גוגל), ומצאתי לתדהמתי את הנעליים האמיתיות ואת כל הקולקציה המגוונת והמגניבה של שאנל (אגב המחירים שלהם בחו"ל די זולים 90-120$).

אין לי מושג אם נעלי הפלסטיק של שאנל הן נוחות יותר, פוצעות פחות (חייבת לבדוק את זה, כדי להפריך את המחשבה שנעליים זולות הן איכותיות פחות, או כדי להבהיר אחת ולתמיד שלמותגי העל יש איכות בלתי מתפשרת). בקיצור יצאתי פיתה (מזל שאני לא בלונדינית...יש על זה וויכוח).



מצא את ההבדלים
אז חאדר, תודה שהערת את עיני. ושאנל – אני סוגדת לנעלי הפלסטיק שלכם. אתמול פיציתי את עצמי בנעלי אצבע וורודות של ריפליי (זה בגלל שאני לא יכולה לנעול שום נעל סגורה מאחור בגלל השפשופים).


יום שני, 26 ביולי 2010

פוניה מבקרת – להיות בארץ להרגיש חו"ל – המקומות שעשו לי את השבוע

יצא לי בתקופה האחרונה לבקר בכמה מקומות בתל אביב, כל אחד מהם היה מיוחד בדרכו וגרם לי להרגיש חו"ל. אני לא מבקרת מזון, לא מתיימרת לנתח את המרכיבים הקולינריים של המנות, אני רק מספרת לכם על מקומות שעשו לי תחושה נעימה וקצת שונה.

נתחיל מהקוסם – אני זוכרת כשרק עברתי לתל אביב מעיירת הספר (זיכרון נושן) וראיתי את האורות הצבעוניים מעל הקוסם, חשבתי שזה דיסקוטק.

הקוסם בקינג ג'ורג'
אולי בגלל ההתבסמות המוקדמת, האווירה הנינוחה, או השאנסונים הצרפתיים שהתנגנו ברקע. שורה תחתונה הרגשתי כמו איזה דמות מהסרט אמלי. הלימונדה הביתית, העובדים הנעימים (אין על הכובעים האלה של מעדניות פעם), עשו לפלאפל פרנסציזציה (צרפות בעברית צחה).
פינקו אותי בחצי מנה שווארמה (לא שוחה בשמן) עם החמוצים הביתיים, והחריף המעודן. גם אם רק עברת לחטוף איזה מנה, אי אפשר לא לעצור, ולהתענג על האווירה הקסומה והרגועה של המקום. כמה כיף (בלי להישמע סנובית) לקבל את השווראמה שלך\ פלאפל בלי שצועקים עליך (גם לזה יש קסם משלו – באבו חסן), לאכול את האוכל הפרובינציאלי שלנו ולהרגיש באיזה פרבר צרפתי. ואם אני כבר באיזור הזה, חייבת להזכיר במשפט את הסילון. תעשו לעצמכם טובה ותעברו שם (קינג ג'ורג') אחלה Happy Hour, ברמנים איכותיים ואווירה אמיתית של בר.

אנקדוטה - אגב, בעודי כותבת שורות אלו אני בשיעור טקסטים בקורס קופי, הנחת היסוד הראשונה של השיעור – אנשים לא קוראים טקסטים. אתם עדיין פה??

טאפס בר אחד העם – מי ששמע ומכיר את השם רושפלד כנראה יודע למה הוא מצפה (אני לא ידעתי). מהרגע שנכנסתי בדלת, הרגשתי כאילו אני במסעדה קטלונית ספרדית קלאסית. קבלת הפנים החמה של המוסיקה הססגונית, שולחן הכניסה שנראה כמו חדר אוכל או נלקח ממטבח ספרדי כפרי, עמוס במטעמים, דליקטסים, מחמצים ביתיים וקערת חרס אדירה עמוסה בקוקטייל זיתים מדהים. אחרי 3 שוטים של טקילות, אווירה חושנית של קיץ ומוסיקת טנגו ספרדית, התחשק לי להוריד נעליים לעלות על השולחן ולהתמרח בכל ערימת הזיתים השמנונית.



לא כל אחד מתחבר לקונספט של טאפסים (גברים בד"כ חושבים שאין מה לאכול), אני חושבת שזה אופי. מי שחייב גיוונים, אוהב לנסות דברים חדשים ומנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה – הוא הטיפוס.
אני חייבת לציין שהתאכזבתי מעט מהמגוון של הטאפסים. אבל המטבלים, הטאפסים הצמחוניים והזיתים שאכלנו כפתיחים היו מצוינים.
אז מה אכלתי – טאפס ארטישוק עם גבינה (פיקנטי משהו) וירק, טונה צרובה (הטאפס הכי חלש), סקאלופים (צרובים! לא בא לי שמשהו יזוז לי בצלחת) ופאייה שחורה – גולת הכותרת של הערב.

האויסטרים


לסיכום, ממליצה להצטייד בקסטנייטות, לשתות את הקווארבו בבית (230 ₪ ל-6 שוטים!!), להגיע עם שמלה מתנפנפת וחושנית (תמיד מומלץ) והרבה מקום בבטן!.





יום שבת, 24 ביולי 2010

פוניה מהרהרת - עראק זאחלאווי, גברים, נשים וקארי בראדשו

שמעתי הרבה מחמאות בתקופה האחרונה על הפרסום המאסיבי של עראק זאחלאווי. בעיקר מגברים ירושלמים עם "כבוד".
בלי להיות קטנונית, אבל בעיני זה הקמפיין הכי נדוש שהם יכלו לעשות. בחור מגודל עם שפם עבות, והבעה מצ'ואיסטית משהו (לפעמים זה גם בלי שפם) והסלוגן "יש כבוד". אני לא מצאתי שום דבר יצירתי, מפתיע או שונה. זה אחד לאחד התדמית הגברית המסוקסת, הגברית והמתבקשת לעראק.

קראתי דווקא דעה הפוכה משלי שכתב נמרוד פלשנברג על הקמפיין. הוא חשב שהפרסומת דווקא מלאה בהומור עצמי ואירוניה. אולי אני נטולת הומור אבל זה לא מה שאני קלטתי.
יש קטע כזה בפרסום שאם מפרסמים משהו לגברים - עבור המפרסם זה יוניסקסס - פונה לגברים ולנשים, אבל להיפך זה לא עובד. אם פרסום נתפס כנשי - גברים לא יצרכו את המוצר. אותי זה די מקומם. אין לי מושג איך זה עובד בעולם, אבל בארץ זה בהחלט תופס. אולי הגברים הישראלים כל כך צריכים חיזוק לגבריות שלהם, שהם מסרבים לקחת חלק בכל מה שמסתמן כנשי.

אני ראיתי את הדברים אחרת. בתור חובבת עראק (בייחוד בימות הקיץ החמים) חשבתי דווקא לנכס את העניין לטובת קמפיין אופנתי ושיקי לעראק זאחלאווי. למה לפספס את הקהל הנשי? אני מכירה הרבה נשים שאוהבות לשתות עראק, ואלו שלא אוהבות כנראה לא מתחברות למיתוג של המשקה.

קארי בראדשו הפכה את הקוסמופוליטן לקוקטייל הכי נחשק, שיקי, אופנתי וטרדני בקרב נשים (וגברים מטרוסקסואליים), למה עראק לא יכול להיות כזה?. להתחבר למקום ש"אסלי זה אופנתי".
הנה כמה נסיונות מצחיקים שעשיתי (ונקטלו באחת בקורס קופי..אבל אני עדיין אוהבת את זה).

אום כולתום - נערת השער של המגזין החדש



אני כבר מדמיינת ליין חדש של ביגוד מזרחי אוריינטלי, רקדניות בטן מנענעות, ואינטי עומרי של אום כולתום....

יום שישי, 23 ביולי 2010

Let's get started...


הפוסט הראשון שלי...אני מתרגשת. אחרי שני בלוגים זנוחים שננשטשו באכזריות, מגיע הבלוג של פוניה. בכלל חפירה בתפוז מעלה בית קברות של בלוגים שהזמן עמד בהם מלכת.
אמא שסיקרה את ההריון ונקודת הזמן האחרונה זה החודשיים הראשונים של האמהות, בחור שסיקר סרטים והפסיק ב"מת לחיות" ועוד ועוד.
יש בזה משהו עצוב, שמעורר גם סקרנות. תיעוד שנגדע באמצע. והרשת בעיקר הבלוגיספרה עמוסה לעייפה ברשומות ישנות לעיתים גם בודדות של מי שהתחיל לחלוק עמנו את חוויותיו ולפתע נעלם.
הבחור שלי אומר שזה סמלי, להשיק את הבלוג שלי עכשיו, דקה לפני גיל 25 (מחר...). סמלי או לא סמלי ככה זה יצא.

אז מה אני מבשלת לכם כאן?
פוניה מבקרת - מסעדות, מקומות, טרנדים וכל מה שיעבור לידי.
פוניה חולקת - חוויה, הגיג, מתכון או סתם מחשבה מקרית.
פוניה מתעדת - את החיים, את העבודה את החופשה הבאה.
פוניה מתפלספת - על הא ועל דא, על בינו לבינה.
פוניה נזכרת - פינת נוסטלגיה.
פוניה מתלבשת - על מישהו, על משהו.

מה אתם צריכים לעשות?
ליהנות, להתמוגג, למחות, להסכים, להשמיץ, לדבר איתי, להתעלם...הכול הולך!.

נתראה,
פוניה.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...