יום שבת, 31 ביולי 2010

פוניה מפזזת – סווינג is back!

לפני שנתיים שלוש לקחה אותי חברה למסיבת סווינג במועדון הסבליים. אני הגעתי בעיקר בגלל המוזיקה וההתלהבות (אפילו קניתי שמלה מתנפנפת ונעליים) וגם בגלל המחתרתיות שבעניין. עוד בדירה עשינו חזרה קטנה, עם המוזיקה, התנועות הבסיסיות והסיבובים המהירים (בואו נגיד שהייתי צריכה עוד כמה כאלה).
היינו שם בערך 15 אנשים, רק 5-6 ידעו ממש לרקוד. קודם היה שיעור ריקוד קצר ואח"כ המסיבה. מבט אחד או שניים לצדדים הבהיר את החסך בגברים חסונים שיוכלו לסובב אותך באוויר. המקצועניות השכילו לתפוס את הגבריים הבודדים, והמתחילות כמוני הסתפקו בבחורה אחרת להתחיל את הערב. אני רק זוכרת את האווירה המגניבה, המוזיקה הקצבית ואת ההשתאות שלי מול הרקדנים הממש מקצוענים, הקצב, התזוזה, המהירות היו מטורפים והסגנון מלוטש. חלקם היו ממש מרהיבים והפגינו שליטה מדהימה וקורדינציה מעולה. מהר מאוד מצאתי את עצמי על הבר עם הדרינק אכולת קנאה.

אחרי שיצאנו משם נלהבות ומיוזעות (אני קצת פחות) דיברנו כל הדרך על סצנת סווינג על כמה זה מפותח בלונדון, וכמה חבל שאין בתל אביב. משהו אלטרנטיבי, אחר ומגניב לכל מה שהתרגלנו ושבענו ממנו במקומות הבילוי הדלוחים של תל אביב ובשעמום של חיי הלילה המקומיים (אותם ברים, אותם אנשים, אותה מוזיקה, אותם דרינקים).

אני חייבת להודות שמאז אותה מסיבה לא ממש עקבתי אחרי זה. אחרי נתק ממושך אם אותה חברה די חשבתי שזה הסתכם במסיבה אחד ל... ובכן, לא מזמן נפגשנו ונחשפתי לסצנה חדשה שהתפתחה כאן מאז אותה מסיבה. מסתבר שמסיבות כאלו מתקיימות כל הזמן. סטודיו dance tel aviv פתח קבוצות לימוד ברמות שונות והתגבשה קהילת סוונינג בתל אביב, שיוצרת מסיבות רחוב מאולתרות, נוסעת לפסטיבלים בעולם ומפזזת איפה שרק ניתן.


video

אז כדי לעשות סדר, רגע קטן של היסטוריה.

הסווינג הוא בכלל סגנון מוסיקלי, תת סגנון של הג'אז שהתפתח ע"י השחורים בארה"ב. הסגנון נשתמר על ידי להקות עם הרבה נגנים, מה שמוכר לנו כ"Big Bands" .

video

אותן להקות ניגנו גם בבתי בושת ושם התחילו לרקוד לצלילי הסווינג בריקוד עדין ורגוע יותר - שנקרא Lindy Hop .
ב- 1930, החלו לרקוד את ה- Lindy Hop בצורה קצת יותר קצבית ו"קופצנית" שהלהיבה והפיצה את הסווינג.
בזמן מלה"ע השנייה החיילים האמריקאים שיצאו לאירופה הפיצו בטירוף את הסווינג והלינדי הופ.
הריקוד חזר לאופנה בשנות ה-80 וכיום כובש את העולם בסערה- מניו-יורק, לוס אנג'לס עד לונדון וסטוקהולם. זהו ריקוד קופצני, אנרגטי,שובב ושמח.

אז למי שעשיתי חשק ללבוש שמלת נקודות עם מחשוף נדיב, לאסוף שיער ולנעול נעלי ריקוד. הסטודיו בדיזנזוף פינת אסתר המלכה (קומה רביעית מעל האפרטמנט) כל יום שני ב 21:30 אפשר להגיע לשיעור ניסיון (לא צריך בן זוג) רק בשבועיים הראשונים של החודש.‬ ואתם יכולים להיכנס לקבוצה בפייסבוק שמפרסמת אירועי לינדי הופ.




יום שישי, 30 ביולי 2010

פוניה נועלת וסובלת

נעליים זה הפטיש שלי. ערימות של נעליים. זה התחיל ממדידה כפייתית של הנעליים של אמא בילדות, שינה בנעלי בית פרוותיות בחורף, סירוב עיקש לזרוק את נעלי הבובה האדומות האהובות אך מרופטות והמשיך בקנייה ואיסוף כפייתי של נעליים במשך השנים. כשגיליתי את הבלוג המצליח של נעלולה זה בכלל הפך למקור מידע חשוב ומספק לתאוות הנעליים. היא הגדירה את המשיכה ההמונית של נשים לקרוא ולצפות במגוון הנעליים המסוקרות שם כאסקפיזם נשי טהור.

את היסטורית ה OBSSESIVE SHOES אפשר לחלק לתקופות מוגדרות (ממש לכתוב על זה כרוניקה). ניתן לאפיין את התקופות לפי מצבי רוח (זו עובדה ידועה שנשים מתעודדות ומשפרות את מצב הרוח בשופינג לא מרוסן – הסרט שהכי מזכיר לי את זה הוא קלולס). החל מתקופת הד"ר מרטינס (בכל הצבעים והדגמים), נעליים צבעוניות (אדומות, ורודות, צהובות), תקופת מרלין מונרו (נעלי עקב בלתי לבישות בעליל), כפכפים (נעלי אצבע, קשירה, פסים וחוטים), איסוף נעליים שחורות (הכי קשה למצוא נעל שחורה מגניבה שמתאימה לoutfit שונים).

עובדה חשובה שאני חייבת להזכיר, הרכישות מתבצעות ללא הבדלי ז'אנר, מותג, מחיר, צבע ומקום. לפני כחודשיים באחת ממסיבות הרחוב ההמוניות ברוטשילד נתקלו עיני בנעלי פלסטיק אדומות עם פרח שחור שפיזזו בין ההמון. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. ואז התחילה מסכת חיפושים לאתר את הנעליים האדומות. באחד משיטוטי יום שישי שלי בקינג ג'ורג' עברתי ליד חנות שבה התרכזו נשים רבות משחרות לטרף. החנות הייתה מלאה עד אפס מקום בנשות תל אביב הצעירות שרכשו את המבצע הלוהט של השבוע – 2 זוגות ב-150 ₪, של נעלי סירה בייסיק במגוון רחב של צבעים מגניבים. כמו ישראלית טיפוסית, הרגשתי שאני לא יכולה לעבור מבלי להידחף ולבחון את המציאה. לפתע, נחו עיני על הזוג הנכסף. נעלי הפלסטיק נחו שם במגוון רחב של צורות וצבעים. כמובן שרכשתי אותם במחיר סנסציוני של 40 ₪ בלבד. מרוצה ומאושרת חזרתי לבית עם השלל החדש, שהתלבש לי על כף הרגל כמו כפפה (תסביך סינדרלה).



אולם, במקרים כאלה החשד מיד מתחיל לנקר. המחיר המגוחך עשוי להעיד על הטיב, והתוצאות לא איחרו להגיע. כשהטמפרטורה עולה כף הרגל המיוזעת מחליקה החוצה מהנעל. הליכה ממושכת ברחוב (10 דק' בערך) הפכה למסכת התעללות מחרידה בכף הרגל שלי. חתכים, שפשופים, פלסתרים מתקלפים, ופציעות עד זוב דם. אבל פוניה לא מוותרת, היא שבה ונעלה אותם (בהפרשי זמן כדי שהפצעים יגלידו).

השבוע נעשה ניסיון נוסף לנעול את הנעל השערורייתית אך גורפת מחמאות מהסובבים. באותו היום נסבה השיחה בהפסקה של הלימודים על הנעליים. ואז חאדר, אושית אופנה תל אביבית בהתהוות שאל בהתלהבות גלויה: "זה אמיתי?", אני לא כ"כ הבנתי את השאלה. מהר מאוד התחוור לי שנקלעתי למצב ביש שחושף באחת את הבורות האופנתית שלי. מסתבר, שהנעליים הם חיקוי מדויק של קולקציית נעלי פלסטיק של שאנל. (החיקוי הוא כ"כ מדויק שעל הפרח נטבע הלוגו המוזהב של שאנל שנעלם מעיני). במהרה העליתי שאילתא לאלוהים (גוגל), ומצאתי לתדהמתי את הנעליים האמיתיות ואת כל הקולקציה המגוונת והמגניבה של שאנל (אגב המחירים שלהם בחו"ל די זולים 90-120$).

אין לי מושג אם נעלי הפלסטיק של שאנל הן נוחות יותר, פוצעות פחות (חייבת לבדוק את זה, כדי להפריך את המחשבה שנעליים זולות הן איכותיות פחות, או כדי להבהיר אחת ולתמיד שלמותגי העל יש איכות בלתי מתפשרת). בקיצור יצאתי פיתה (מזל שאני לא בלונדינית...יש על זה וויכוח).



מצא את ההבדלים
אז חאדר, תודה שהערת את עיני. ושאנל – אני סוגדת לנעלי הפלסטיק שלכם. אתמול פיציתי את עצמי בנעלי אצבע וורודות של ריפליי (זה בגלל שאני לא יכולה לנעול שום נעל סגורה מאחור בגלל השפשופים).


יום שני, 26 ביולי 2010

פוניה מבקרת – להיות בארץ להרגיש חו"ל – המקומות שעשו לי את השבוע

יצא לי בתקופה האחרונה לבקר בכמה מקומות בתל אביב, כל אחד מהם היה מיוחד בדרכו וגרם לי להרגיש חו"ל. אני לא מבקרת מזון, לא מתיימרת לנתח את המרכיבים הקולינריים של המנות, אני רק מספרת לכם על מקומות שעשו לי תחושה נעימה וקצת שונה.

נתחיל מהקוסם – אני זוכרת כשרק עברתי לתל אביב מעיירת הספר (זיכרון נושן) וראיתי את האורות הצבעוניים מעל הקוסם, חשבתי שזה דיסקוטק.

הקוסם בקינג ג'ורג'
אולי בגלל ההתבסמות המוקדמת, האווירה הנינוחה, או השאנסונים הצרפתיים שהתנגנו ברקע. שורה תחתונה הרגשתי כמו איזה דמות מהסרט אמלי. הלימונדה הביתית, העובדים הנעימים (אין על הכובעים האלה של מעדניות פעם), עשו לפלאפל פרנסציזציה (צרפות בעברית צחה).
פינקו אותי בחצי מנה שווארמה (לא שוחה בשמן) עם החמוצים הביתיים, והחריף המעודן. גם אם רק עברת לחטוף איזה מנה, אי אפשר לא לעצור, ולהתענג על האווירה הקסומה והרגועה של המקום. כמה כיף (בלי להישמע סנובית) לקבל את השווראמה שלך\ פלאפל בלי שצועקים עליך (גם לזה יש קסם משלו – באבו חסן), לאכול את האוכל הפרובינציאלי שלנו ולהרגיש באיזה פרבר צרפתי. ואם אני כבר באיזור הזה, חייבת להזכיר במשפט את הסילון. תעשו לעצמכם טובה ותעברו שם (קינג ג'ורג') אחלה Happy Hour, ברמנים איכותיים ואווירה אמיתית של בר.

אנקדוטה - אגב, בעודי כותבת שורות אלו אני בשיעור טקסטים בקורס קופי, הנחת היסוד הראשונה של השיעור – אנשים לא קוראים טקסטים. אתם עדיין פה??

טאפס בר אחד העם – מי ששמע ומכיר את השם רושפלד כנראה יודע למה הוא מצפה (אני לא ידעתי). מהרגע שנכנסתי בדלת, הרגשתי כאילו אני במסעדה קטלונית ספרדית קלאסית. קבלת הפנים החמה של המוסיקה הססגונית, שולחן הכניסה שנראה כמו חדר אוכל או נלקח ממטבח ספרדי כפרי, עמוס במטעמים, דליקטסים, מחמצים ביתיים וקערת חרס אדירה עמוסה בקוקטייל זיתים מדהים. אחרי 3 שוטים של טקילות, אווירה חושנית של קיץ ומוסיקת טנגו ספרדית, התחשק לי להוריד נעליים לעלות על השולחן ולהתמרח בכל ערימת הזיתים השמנונית.



לא כל אחד מתחבר לקונספט של טאפסים (גברים בד"כ חושבים שאין מה לאכול), אני חושבת שזה אופי. מי שחייב גיוונים, אוהב לנסות דברים חדשים ומנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה – הוא הטיפוס.
אני חייבת לציין שהתאכזבתי מעט מהמגוון של הטאפסים. אבל המטבלים, הטאפסים הצמחוניים והזיתים שאכלנו כפתיחים היו מצוינים.
אז מה אכלתי – טאפס ארטישוק עם גבינה (פיקנטי משהו) וירק, טונה צרובה (הטאפס הכי חלש), סקאלופים (צרובים! לא בא לי שמשהו יזוז לי בצלחת) ופאייה שחורה – גולת הכותרת של הערב.

האויסטרים


לסיכום, ממליצה להצטייד בקסטנייטות, לשתות את הקווארבו בבית (230 ₪ ל-6 שוטים!!), להגיע עם שמלה מתנפנפת וחושנית (תמיד מומלץ) והרבה מקום בבטן!.





יום שבת, 24 ביולי 2010

פוניה מהרהרת - עראק זאחלאווי, גברים, נשים וקארי בראדשו

שמעתי הרבה מחמאות בתקופה האחרונה על הפרסום המאסיבי של עראק זאחלאווי. בעיקר מגברים ירושלמים עם "כבוד".
בלי להיות קטנונית, אבל בעיני זה הקמפיין הכי נדוש שהם יכלו לעשות. בחור מגודל עם שפם עבות, והבעה מצ'ואיסטית משהו (לפעמים זה גם בלי שפם) והסלוגן "יש כבוד". אני לא מצאתי שום דבר יצירתי, מפתיע או שונה. זה אחד לאחד התדמית הגברית המסוקסת, הגברית והמתבקשת לעראק.

קראתי דווקא דעה הפוכה משלי שכתב נמרוד פלשנברג על הקמפיין. הוא חשב שהפרסומת דווקא מלאה בהומור עצמי ואירוניה. אולי אני נטולת הומור אבל זה לא מה שאני קלטתי.
יש קטע כזה בפרסום שאם מפרסמים משהו לגברים - עבור המפרסם זה יוניסקסס - פונה לגברים ולנשים, אבל להיפך זה לא עובד. אם פרסום נתפס כנשי - גברים לא יצרכו את המוצר. אותי זה די מקומם. אין לי מושג איך זה עובד בעולם, אבל בארץ זה בהחלט תופס. אולי הגברים הישראלים כל כך צריכים חיזוק לגבריות שלהם, שהם מסרבים לקחת חלק בכל מה שמסתמן כנשי.

אני ראיתי את הדברים אחרת. בתור חובבת עראק (בייחוד בימות הקיץ החמים) חשבתי דווקא לנכס את העניין לטובת קמפיין אופנתי ושיקי לעראק זאחלאווי. למה לפספס את הקהל הנשי? אני מכירה הרבה נשים שאוהבות לשתות עראק, ואלו שלא אוהבות כנראה לא מתחברות למיתוג של המשקה.

קארי בראדשו הפכה את הקוסמופוליטן לקוקטייל הכי נחשק, שיקי, אופנתי וטרדני בקרב נשים (וגברים מטרוסקסואליים), למה עראק לא יכול להיות כזה?. להתחבר למקום ש"אסלי זה אופנתי".
הנה כמה נסיונות מצחיקים שעשיתי (ונקטלו באחת בקורס קופי..אבל אני עדיין אוהבת את זה).

אום כולתום - נערת השער של המגזין החדש



אני כבר מדמיינת ליין חדש של ביגוד מזרחי אוריינטלי, רקדניות בטן מנענעות, ואינטי עומרי של אום כולתום....

יום שישי, 23 ביולי 2010

Let's get started...


הפוסט הראשון שלי...אני מתרגשת. אחרי שני בלוגים זנוחים שננשטשו באכזריות, מגיע הבלוג של פוניה. בכלל חפירה בתפוז מעלה בית קברות של בלוגים שהזמן עמד בהם מלכת.
אמא שסיקרה את ההריון ונקודת הזמן האחרונה זה החודשיים הראשונים של האמהות, בחור שסיקר סרטים והפסיק ב"מת לחיות" ועוד ועוד.
יש בזה משהו עצוב, שמעורר גם סקרנות. תיעוד שנגדע באמצע. והרשת בעיקר הבלוגיספרה עמוסה לעייפה ברשומות ישנות לעיתים גם בודדות של מי שהתחיל לחלוק עמנו את חוויותיו ולפתע נעלם.
הבחור שלי אומר שזה סמלי, להשיק את הבלוג שלי עכשיו, דקה לפני גיל 25 (מחר...). סמלי או לא סמלי ככה זה יצא.

אז מה אני מבשלת לכם כאן?
פוניה מבקרת - מסעדות, מקומות, טרנדים וכל מה שיעבור לידי.
פוניה חולקת - חוויה, הגיג, מתכון או סתם מחשבה מקרית.
פוניה מתעדת - את החיים, את העבודה את החופשה הבאה.
פוניה מתפלספת - על הא ועל דא, על בינו לבינה.
פוניה נזכרת - פינת נוסטלגיה.
פוניה מתלבשת - על מישהו, על משהו.

מה אתם צריכים לעשות?
ליהנות, להתמוגג, למחות, להסכים, להשמיץ, לדבר איתי, להתעלם...הכול הולך!.

נתראה,
פוניה.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...