יום ראשון, 24 באוקטובר 2010

מישל וולבאק, זונות תאילנדיות ותיירות מין - פוניה קוראת ומהרהרת

מסתבר שלקרוא את "החלקיקים האלמנטאריים" של מישל וולבק בתאילנד מציב אותך בבעיה ממש קשה. מעבר לעובדה שמדובר בספר מטלטל שגורם לך לראות את הכול באור אחר, זה מציב את תופעת הזנות ותיירות המין בתאילנד לא כדבר מבדח של מה בכך בו אתה נתקל מדי ערב, אלא כתופעה שממש גורמת חוסר נעימות, חוסר נוחות. דווקא משום שוולבק מצביע על ההתמסחרות של המין בעולם המערבי ועל הפיכת המין לקפיטליסטי. לפי וולבק, התוצאה של החירות המינית בעולם המערבי היא התחרות המינית הפרועה עד כדי הגדלת הפערים המיניים. אריק גלסנר שכתב מסה מעלפת על הספר מגדיר זאת הכי טוב: "המין לא הפך במערב למוקד של עונג, אלא לפתיחת שדה חדש של תחרות נרקיסיסטית בין אינדיבידואלים על מידת האטרקטיביות הגופנית שלהם ויכולת הפיתוי שלהם". במילים פשוטות הכול הפך להיות לתחרות של "כמה זיינתי\מזיין" – (תחרות על כוח הפיתוי – בד"כ אצל גברים), "עד כמה אני כוסית\כמה גברים יתחילו איתי" – (תחרות על יופי הגוף – בעיקר אצל נשים – וולבק מצביע שזה ל-2 המינים דווקא. והתחרות קשורה גם לניסיונות ההרסניים שאנחנו עושים כדי להישאר צעירים. ה"שוק" הצעיר עולה על המבוגר).

טוב, אז תגידו שאני יפת נפש. אבל קריאה בספר הזה מטלטלת ומשנה את כל הזוית ראייה בנושא בייחוד בתאילנד, שם זה מתבטא בצורה הכי ישירה, בוטה ונראית לעין. הליכה בסטריט בר של קוסמוי מדגימה את הקפיטליזם המיני הזה בשיא כיעורו. צפייה קלה בזונות שמסביב משקפת היררכיה – הזונות המכוערות והמבוגרות נדחקות לצד, מחכות ל"פירורים" והזונות היפות נמצאות בקידמה, עטות על הטרף. יש שיגידו שזה עניין של היצע וביקוש, ואנחנו ה"מערביים הלבנים" די צבועים, נלחמים במדינות שלנו נגד תופעת הזנות, אבל טסים למזרח כדי לצרוך אותה בבהמתיות (תשע בבוקר, כולם ישנים, חוץ ממי שעוזב את האי, בארוחת הבוקר יושב לו איזה צ'ארלס – בריטי מזדקן, חרמן ואימפוטנט ואוחז ב-2 נערות צעירות, אחת מכל צד, מחכה שהוויאגרה תעלה לו לראש). לא סתם תיירות המין בתאילנד משגשגת.



בכל מקרה, בעיני וולבק מין כבר לא מסב לנו עונג, גם המיניות הפכה למשחק של כוח, להתרברבות או כפי שגלסנר מנסח זאת: "המיליונר רוצה להיות מילארדר לא מכיוון שהוא יוכל במיליארד שקל להנות יותר מאשר ממיליון. הוא מעוניין במיליארד על מנת לגבור על המיליונרים האחרים. להגיע ל – top. זהו בדיוק המצב בתחרות המינית. עיקרה הוא לא הגברת התענוג אלא הניצחון על היריבים המיניים".




אז מה הקטע של הספר הזה? אני מזהירה! זה לא ספר קליל ופשוט. זה ספר כמעט אנתרופולוגי, מעבר לעלילה יש ממש ניתוח של השינויים ההיסטוריים בעולם המערבי. יש שיגידו שוולבק הוא קיצוני, יכול להיות, אבל הוא ממש מתעד תהליך שעבר עלינו בעשורים האחרונים, והוא כמובן מראה לנו עד כמה אנחנו לא מאושרים, ואף מסביר למה. יכול להיות שהוא גם פשוט לא חרמן בעליל, אבל הוא עדיין צודק בהרבה דברים. המין, השחרור המיני והתחרות המינית הזו הרסה את היכולת שלנו לאהוב בן אדם אחד.

קריאה על התרבות התאילנדית מעלה גם צדדים אחרים. הזונות התאילנדיות באיים הן למעשה נציגות גאות של המשפחות העניות ביותר מצפון המדינה. הזונה מפרנסת את משפחתה והופכת לגיבורה בכפר שלה. הזנות שם כ"כ גלויה שאפילו במקומות מסוימים אומרים שהתאילנדים כלל לא מתביישים בזה. זה קצת סותר את הזונה הצעירה כל כך שראיתי באחת המסיבות, מעווה את פניה במאסה לנוכח הבחור האירי המיוזע שמתעקש להתמרח עליה. כמו גם, שיש שמסבירים את הריבוי בליידי בויז באמונה הבודהיסטית שכל אחד מאיתנו נולד עם חלק נקבי וזכרי, והליידי בוי הם בעצם זן נדיר וקדוש שמבטא את שניהם. זה קצת סותר את השלט הזה שנתקלתי בו באחד הבארים.



לסיכום, אם אתם מחפשים משהו אסקפיסטי, נעים ומתקתק לקרוא – וולבק הוא ממש לא בשבילכם. אבל אם אתם רוצים לחשוב קצת, לגרות את התאים האפורים, וקצת לראות זווית הסתכלות מבריקה ממי שנחשב אחד האינטלקטאלים הגדולים של תקופתנו, אז אתם חייבים לקרוא את "החלקיקים האלמנטאריים". מה שבטוח, שום דבר לא יראה לכם אותו הדבר אחר כך.

יום שבת, 9 באוקטובר 2010

פוניה לומדת את רזי הבישול התאילנדי

הפלגה קצרה בלונג טייל מהחוף המרכזי של האי קופיפי בתאילנד, חושפת רצועת חוף מבודדת בצד השני של האי. אם עד עכשיו חשבנו שתאילנד זה Heaven, אז זהו כנראה שלא מספרים את כל האמת. את הצבע התכול טורקיז של המים קשה מאוד לתאר או לתעד בתמונה. כנראה שמגבלות הטכניות של מצלמה לא מצליחות להעביר יופי כזה, שחייב להיות נוכח בו כדי להבין ולהשתאות (אחח מה הייתי נותנת בשביל להיות שם עכשיו).

הצד הזה של האי מפותח הרבה פחות, בנוי הרבה פחות ומתוייר פחות. 4 ריזורטים יוקרתיים ממוקמים זה לצד זה. אבל הזיבולה הוא סוג של חזרה בזמן לעומת האחרים. עם ההגעה לחוף ממתין כבר נציג המלון, שכבר יודע מי אנחנו כמובן, ועומל כדי שפיסת בד מרכושנו לא תירטב. מיד אנחנו מקבלים מגבות חמות להתרעננות, welcome drink, ועוד שלל הפתעות. בואו נגיד שגם במלון הכי טוב בארץ אין כזה שירות.


החדרים הם בקתות עץ מבודדות, חצי פתוחות המעוצבות בסגנון קולינאלי עתיק. עם מקלחת חיצונית, ופינת איפור קלאסית. החצי הסגור מוקף ויטרינה של חלונות ובמרכז מיטה כבירה עם כילה. לא סתם הסלוגן של המקום הוא: Step back to simplicity. התחושה היא בהחלט חזרה בזמן, למקום שהזמן לא משחק בו תפקיד (רק כסף ;). מוקפים ביער טרופי, רחשי בעלי חיים לא מזוהים, ושקט נעים, אימצנו את הזיבולה כמקום הכי מדהים שאי פעם ביקרנו בו.


בין שלל האטרקציות של המקום (מעבר לספא מדהים, טיולים פרטיים למקומות מבודדים, שקט ושלווה בלתי נדלים) ניתן להירשם לשיעור בישול פרטי עם השף התאילנדי. שף המלון הוא בכלל בריטי ממנצ'סטר שמבסס את התפריט על French cousin , מעבר לכך יש גםאת השף התאילנדי המתמחה בכל המנות התאילנדיות.

התייצבתי בצהריים ברחבה של המסעדה הממוקמת מול הים. שם הופתעתי לגלות שסידרו לי שולחן גדול, מול הים, עם כל המצרכים מסודרים בקעריות קטנות, כיריים מבהיקות. בקיצור, ממש סצנת בישול שלא מביישת את "טעמים". לי המתין שף, מתרגם ואחראית קשרי אורחים שנשארה רק כדי לתעד אותי מבשלת. מיד טרחו סביבי כולם, מהבר הגיעו אלי קוקטיילים, והפכתי עבור עובדי המטבח לאטרקציית היום.



מה בישלנו?

- מרק טום יאם – המרק התאילנדי המסורתי אליו הוספנו הרבה לימון, למון גרס, שמן דגים (מסריח) וסוג של שורש מאוד דומה לג'ינג'ר שנקרא גילגה. בסוף הוספנו 3 ג'מבו שרימפס שמנמנים לבישול קצר.
- עוף בקארי ירוק עם חצילים ועלי בזיליקום– החצילים התאילנדיים הם מאוד קטנים וירוקים. הם ממש לא דומים בצבע ובמרקם לחצילים בארץ. הסוד של הקארי התאילנדי הוא שזה לא אבקה, אלא תערובת רטובה של קארי עם צ'ילי.
- סלט תאילנדי קר המורכב מירקות חיים, ובקר צלוי פרוס לרצועות, עם רוטב פירות ים וצ'ילי (מעין רוטב סמיך כזה שמגיע בבקבוק גדול).

מתכון למרק המסורתי טום יאם:

120 גר' שרימפסים בינוניים (skinless)
15 גר' למון גרס קצוצים
20 גר' בצלי שאלוט קצוצים
5 גר' עלי לימון מקומי קצוצים (kaffirlime leaves - לימונים הגדלים בתאילנד ובמזרח הרחוק הגדלים על שיחים והם בעלי עלים ארומטיים, משתמשים בהם המון בבישול אסיאתי ובייחוד במטבח התאילנדי).

10 גר' שורש גלנגה קצוץ – צמח ממשפחת הג'ינגר (מאוד פופולרי במנות תאילנדיות)
60 גר' פטריות קצוצות (straw mushroom – פטריות הגדלות באסיה)
20 גר' מיץ לימון
1 כף רוטב דגים
2 כפיות סוכר לבן
20 גר' רוטב צ'ילי (במרקם של רוטב ברבקיו)
2 כפות אבקת מרק עוף
עבניה חתוכה גס

הכנה - מנה אחת) מרתיחים מים בסיר קטן. מוסיפים את הגלנגה, שאלוט, למון גראס, עלי הלימון, רוטב צ'ילי. נותנים לזה לרתוח 2 דק'. מוסיפים את השרימפסים לבישול של 3 דק'. אח"כ מוסיפים את רוטב הדגים, והלימון לסיום כדי להוסיף לטעם ולריחות. מקשטים בצ'ילי פרוס טרי וכוסברה קצוצה מעל.


תובנות מהשיעור:

- בבישול התאילנדי אין בכלל מלח.
- מלבד לסוכר יש בתאילנד סוכר המופק מעצי דקל – זו עיסה חומה כזו ורטובה, מאוד מרוכזת.
- התבלין העיקרי – צ'ילי על כל נגזרותיו – פלפל אדום פרוס (משמש גם לקישוט), רוטב צ'ילי (במרקם של רוטב ברבקיו), רוטב פירות ים וצ'ילי, קארי עם צ'ילי, אבקת צ'ילי (בד"כ מוסיפים מעל).
- שימוש רב בירק טרי– קרפס, בזיליקום, למון גרס, ועוד.

את השיעור קינחתי בקוקטייל טום יאם (כן, יש גם קוקטייל כזה מסתבר) – מרטיני עם צ'ילי חי פרוס בפנים) ועוד כמה דברים שלא קלטתי. תפסתי אחלה ראש, אבל חרכתי את הושת לשבוע!.

למי שכבר נפשו חשקה בארוחה – מוזמן לשלוח לי מייל לקבל את שאר המתכונים.




Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...