שישי. צהריים. סינימטק תל אביב
הכניסה לסינימטק גדושה באנשים שצובאים על וולבק מכל כיוון חובקים
את ספריו. כזאת קלמזי, ברור ששכחתי להביא את הספר, בעודי רצה לקנות אחד אחר שלא
מצוי באמתחתי, לאכזבתי וולבק מתרומם ומתחיל ללכת לכיוון האולם מוקף בפמלייה ובעדר
מעריצות מאופרות שממהרות להדליק את הפלאש ומתעדות אושייה תרבותית נחשבת (לרגע היה
נדמה שהן טעו והתכוונו להגיע להשקה של ליידי גאגא), מבין שאריות המתאבנים וכוסות
היין הריקות, אני מצליחה לצלם את דוב'לה גליקמן מנסה לטעום קצת מהתהילה
האינטלקטואלית.
באולם, התרגשות מדבקת. וולבק עולה לבמה ויש לי סוף סוף זמן לבחון אותו
כראוי. ללא ספק, כל כך מתחבר לי לספרים. מבטו שמוט, הוא לבוש מרושל מאוד בחולצה
תכולה שתחובה במכנסיו הגדולים עליו יתר על המידה ומוחזקים בחגורה מהודקת. מעיל רוח
שחור ודהוי, תיק גב. הוא ללא ממש מביט בנו בקהל, נדמה שהוא רוחש לנו מעט בוז על
ההתרגשות שלנו, על הציפייה הנלוזה שלנו לשמוע את דבריו, על ההשתוקקות הפתאטית שלנו
לטעום קצת מה-wisdom. המבטים הקטנים שהוא מגניב לקהל מאוד משמימים, הוא נראה קצת עייף
ואדיש ואף לועג לכל ההמולה שמסביב. כל הזמן שמדברים עליו (שגריר צרפת בישראל,
מו"ל בבל שריגש אותי בהתלהבות האמיתית שלו למעמד) הוא שותק. בקושי מגיב. ארשת
פניו מרוחקת כאילו גם עכשיו הוא מסיק מסקנות בנוגע לטבע האנושי, כאילו גם זו
סיטואציה שמנותחת לפרטי פרטים בהבחנות סוציולוגיות במוחו הקודח. ואולי הוא היה
משעומם למוות וחיכה שכל הקרקס הזה יסתיים.
צויין שהוא רצה לפגוש את קוראיו, לאמיתו
של דבר זה לא היה נראה כאילו הוא ממש רוצה לפגוש אותנו, זו מעין מטלה שמחובתו לבצע
מתוקף החוזה או יח"צ של ספריו.
השינוי חל כשרונית אלקבץ החלה להקריא קטעים מהספר, קטעים שבינו לבינה.
על אף שהיא קראה בעברית הוא עקב וידע היכן היא נמצאת. נדמה שהוא מכושף לקריאה
הדרמטית והסקסית שלה. היא פונה אליו בדיאלוג, מטה את הראש קצת אליו, הוא משועשע
משיב את ההמשך בצרפתית. נדמה שהוא נהנה ממנה, מצטחק עמה קלות. מי יודע אולי נמצא
את דמותה בספר הבא.
אחר כך הגיע שלב השאלות. רובן צפויות. כמובן שהוא נשאל על זיקתו
לישראל ותמיכתו בה (אנחנו חייבים לעגן את ההקשר הלוקאלי, כמה פרובינציאליים אנחנו
חייבים להיות). ואז מגיע שלב השאלות ה"אינטלקטואליות". רצף של שאלות
פלצניות, אה לה פילוסופיות שגם הוא לא ממש ענה על כולן. כמובן, שרוב תשובותיו היו
כל כך ציניות וסרקסטיות מולן (חלקן בגלוי וחלקן בסמוי). לי נראה שהוא בך הכול נורא
רצה שיחה קלילה שקצת תצחיק אותו ותוציא אותו מההקשר הכל כך רציני ומוגזם. ברור
שחייב מישהו לעשות לעצמו קד"מ ולציין שככותב הוא נורא רוצה לדעת מה לדעתו של
וולבק תפקיד הסופר כמשנה עולם. ועוד בלה בלה בלה. לא, לא שאלתי כלום, לא יכולתי
במעמד הזה להעמיק בשיחה.
אני רק הייתי מוקסמת מהקלות הבלתי נסבלת שהוא לקח את המעמד, השאלות
ואותו עצמו.
אז מה המסקנות שלי:
1. הוא איש מוזר מאוד.
2. לא משנה מה הוא יגיד, הדמות שלו בספר החדש היא כל כך הוא!!
3. הוא בודד וזקוק דחוף לחברת אישה שתשנה לו את כל התפיסה לנשים
("כלב לא יכול להחליף אישה אבל אישה יכולה להחליף כלב" – וולבק במפגש).
4. אין לו כוח אלינו בשיט. הוא בסך הכול רוצה לעשן את הסיגריה שלו בשקט
בחוץ.
5. הוא מת על התהילה אבל לא יודה בזה.
6. הוא כל כך ציני, אסור לקחת שום דבר שהוא אומר כדברו.
7. הוא מפחד מנשים חזקות.
8. רוב הדברים משעממים אותו (גם רוב האנשים).
9. הוא צרפתי ממש כמו גבינת קממובר.
10 רונית אלקבץ יכולה לכשף כל אחד.
לסיכום, אין מה לעשות, אני מודה, גם אני גרופית. המתנתי בסיום שהוא
יצא החוצה, ימולל את בדל הסיגריה שלו וימחץ את השארית של הפילטר המהוה ויחזור
לחתום לנו על הספרים. בעודי נדחסת בין האנשים הרבים (כולל זקנה אחת שבאה מהצד ואייתה לו בדיוק איך כותבים יפה) אני לא נחלתי כזו הצלחה, מה שנותר מההקדשה שלי
הוא שם חדש - Yat.
בקרוב מאוד – פוסט על הספר החדש.
אני הולך לדרוש את החתימה שלי מוולבק היום בסניף סטימצקי בד.סנטר :)
השבמחקאיזה כיף לך!
השבמחקוכן, רונית אלקבץ באמת מכשפת. ראיתי אותה בכמה סרטים לצפייה ישירה, אבל עד שראיתי אותה בלייב לא היה לי מושג עד כמה.
הבחורה הזאת מוכשרת בטירוף, מפילה מהרגליים.