יום שישי, 24 ביוני 2011

קצת יותר מפוטושופ - ראיון עם טופ-מודל


בתקופה האחרונה קשה שלא להיתקל במחאות של גולשים\גולשות על גבי הוולים של חברות שונות, מתקוממים לרזון השואתי של דוגמנויות ופרזנטוריות. האחרונה שתפסה תאוצה הייתה אצל נעמה בצלאל שהעלתה לעמוד תמונות של "מיני אישה" בבגדים לבנים, לקראת שבועות. בד בבד, הסוכנות מילק-פלוס לדוגמניות "עסיסיות" יותר ועמם הבלוגרית ריי שגב שנבחרה להיות הפרזנטורית של אלמביקה וחורטת על נס דגלה להוביל את המאבק בדוגמניות דקיקות (ומגיע לה שאפו על האסרטיביות והיוזמה), מסמלים שלב נוסף במהפכה הצרכנית ואפילו תרבותית של "נשים אמיתיות" שהתחילה בקמפיין של דאב וממשיכה עם חוק הפוטושופ הפופוליסטי בכנסת הקטנה שלנו.

מה פשר ההתקוממות הזו? עידן טוויגי התחיל לפני כמה עשורים טובים. האם אנו עדים לפתחו של  עידן השמנות? שמפציע לנוכח השיפור התזונתי בארצות המערביות, האוכל המהיר והעובדה שבעיות השמנה הם מנת חלקם של רובנו?.  



מנהלת שיווק באחת חברות האופנה ששוחחה איתי אמרה שהרזון של הדוגמניות הוא תוצר של שוק האופנה שנשלט ברובו ביד רמה של הומואים שנמצאים בתפקידים המרכזיים (סטייליסטים, מעצבים וכו'), זה הזכיר לי את אחת התגובות שעלתה אצל ריקי כהן בדיון על הדוגמניות הרזות של נעמה בצלאל שטענה שהדוגמניות רזות על סף גוף נערי כי זו חלק מפנטזיה הומואירוטית.

את האמת, הרזון הזה לא מקומם אותי. כן, הייתי רוצה להיות רזה יותר, דקיקה יותר ותמירה יותר. הבעיה שאני אוהבת אוכל, ואוהבת לאכול. אז אין מה לעשות זו שאלה של עדיפויות. בעיני, רוב הדוגמנויות שאנו רואים הן חלק ממיצג אמנות שנקרא אופנה. זה כמו בגדים ושמלות הוטקוטור – זה יפה בעיניך אבל את יודעת שלא תקני את זה אף פעם – כי בחיים לא תלבשי דבר כזה, אין לנו לאן להתלבש ככה. אני לא לוקחת את זה אישית. בעיני זה אסתטי ויפה. ואני ממש לא מסכימה עם יעל רגב (קלבה) ועמיתתה - גאלה על כך שהם הכי בפנאן עם שומן.

עזבו אותי לרגע, ואת כל ההמון הזועם בפייסבוק של חברות ומותגי אופנה. רציתי להכיר לכם ולהשמיע לכן את הצד האחר – הצד של הדוגמנית שאתם רואים מדי יום בקטלוגים, עיתונים, שלטי חוצות וכו'. דווקא מההיכרות האישית שלי איתה.
תכירו את זושה פרומינסקה, דוגמנית פולנייה שמיוצגת בארץ ע"י הסוכנות MC בריבוע. הדוגמנית הכי לא סטריאוטיפית שאתם מדמיינים. (ותודה לזושה על המענה המהיר מבודפשט לשאלות החופרות שלי).



איך התחלת להיות דוגמנית? האם זה היה החלום שלך?
התחלתי לדגמן בגיל 15. חבר של אחותי אמר לי שאני חייבת לנסות את מזלי כדוגמנית. הקשבתי להם והלכתי לסוכנות דוגמנות בעיר שלי. אחותי התקשרה לקבוע לי פגישה  בגלל שהייתי ביישנית מדי J. להיות דוגמנית מעולם לא היה החלום שלי. אבל עכשיו אני לא יכולה לדמיין קריירה אחרת לעצמי.



כמה שנים את מדגמנת? ומה את אוהבת בזה?
אני מדגמנת מזה 8 שנים. מה שאני הכי אוהבת בעיסוק שלי זה הנסיעות! בשנים האחרונות הללו יצא לי לטייל בארה"ב, צרפת, בריטניה, איטליה, ספרד, יוון, אוסטרליה, ניוזילנד, יפן, סין, דרום אמריקה, תאילנד, פורטוגל, מקסיקו, הונגריה וכמובן ארץ הקודש – ישראל. למדתי אנגלית, גרמנית, ספרדית, וקצת קצת עברית. התאפשרה לי ההזדמנות לפגוש אנשים מכל רחבי העולם, להכיר את התרבות שלהם ולהבין הבדלים.

האם את אוהבת אופנה?
 אם אני אוהבת אופנה? בואי נגיד שאני מעריכה אותה. בדוגמנות אני אוהבת את הצילום יותר מכל דבר אחר.


אילו עבודות שלך את אוהבת הכי הרבה?
אין לי את התמונה האחת הזאת שאני הכי אוהבת מכולן. אני יכולה לחלק את התמונות האהובות עלי ל-2 קטגוריות. אחת מהכיוון המקצועי של החשיבות והערך שלהן כמו שערים לווג או תמונות מתוך העמודים הפנימיים של ווג לדוג' – שוט בריטי שצולם ע"י Mario Testino. יש לי גם את התמונות האהובות מסיבות רגשיות כשאני מצלמת אנשים מעניינים בלוקיישנים מדהימים.


איפה היה הלוקיישן המועדף עליך לצילומים?
הלוקיישן הכי מדהים שהצטלמתי בו היה Fendi show בחומה הסינית האדירה, קרוב לבייג'ין. גם את הצילום שערכתי לווג בפורטוגל או העבודה של Marie Claire במקסיקו שהיתה מדהימה.




(חייבת לשאול משהו בפן הפרובינציאלי) – האם את אוהבת את ישראל? מה את אוהבת בה?
וודאי! אני מאוד אוהבת את ישראל. זה אחד המקומות הכי אינטנסיביים שהייתי בהם מעולם. יחד עם החבר הישראלי שלי אנחנו מטיילים הרבה ברחבי המדינה. אני מוקסמת מהאתרים ההיסטוריים והטבע המדהים שבה, והבהואס בתל אביב שאני כל הזמן רואה מהאופניים הורודות שלי (גם לי יש אופניים ורודות!!), אני אוהבת לטייל בכרם או בנווה צדק – מקומות כל כך ייחודיים.

מה קשה בדוגמנות?
מה שקשה בדוגמנות זה ההתחלה! זה קשה משום שמתחילים בגיל צעיר. כשאני התחלתי הייתי צריכה להיאבק בפריז כדי לשרוד תזרים מזומנים מצומצם שהסוכנות הייתה משלמת פעם בשבוע. כשכל החברות שלי נהנו מזמנים טובים בתיכון וחיו בנוחות בבית המשפחה שלהם, אני חלקתי חדר עם 3 בנות. הייתי צריכה לתקשר באנגלית שבקושי ידעתי – והתחלתי חיי בגרות. זה קשה לאבד את הילדות שלך בגיל מוקדם – את לומדת מהר שאת לא יכולה לסמוך על כל אחד, את נשפטת על סמך המראה שלך וכמות הכסף שאת עושה. את לבד רוב הזמן. אבל כל אלה כבר לא מהווים בעיה כשאת גדלה כבר ולמדה איך לבלות זמן עם עצמך לבד, ולא לקחת אחרים ברצינות רבה מדי, בייחוד כשהם מדברים עליך דברים רעים.



לאחרונה אנשים רבים מבקרים ויוצאים נגד דוגמניות רזות מדי ונגד השימוש שעושים בפוטושופ – מה את חושבת על זה?
אני באופן אישי לא אוהבת את העובדה שדוגמניות אנורקטיות עובדות. דוגמנית צריכה להיות רזה, בגדים נראים הרבה יותר טוב על גוף רזה (בייחוד קולקציות חורף שיש הרבה שכבות עבות), בנוסף טלוויזיה ומצלמות מוסיפים כמה קילואים. אבל אנחנו צריכות להיות חכמים ולהפסיק להשתמש בדוגמניות שנראות כמו ניצולות מלחמה – זה לא יופי (וזה מה שאופנה צריכה להיות), זה לא משקף בריאות או שמחה. אני לא מבינה כשלקוח בוחר דוגמנית שיכולה בקלות לפרסם רעב, שהעיניים שלה ריקות ועצובות.



האם את חושבת שעדיף שמותגים ייקחו "נשים אמיתיות" להיות הפרזרנטוריות שלהם, כדי שנשים במידות רגילות יחושו נוח יותר עם המותג?
להשתמש ב"נשים אמיתיות"  במקום דוגמניות זה לא רעיון טוב לדעתי. דוגמניות יודעות איך לנוע בצורה של "הליכת חתול" בתצוגות ויודעות לעבוד מול מצלמה – כי זה מה שהם עושות למחייתן. הן יודעות איך למכור את המוצר הכי טוב. להפסיק להשתמש בדוגמניות שנשים במידות רגילות יחושו נוח יותר עם מותג יהיה כמו לבקש ממני לשיר אופרה כדי שאנשים ללא מקצוע מוסיקלי יחושו נוח עם עצמם. אבל בטוח ששמוש בפוטושופ צריך להיות מפוקח ומוגבל (באופן אירוני למדי, יש לי חבר צלם שהיה צריך להגדיל את הדוגמנית בפוטושופ בגלל שהיא הייתה רזה מדי ללקוח המסחרי).  אבל באמת אהבתי את הקמפיין של דאב עם נשים אמיתיות שונות זו מזו, שמרגישות טוב עם עצמן ועם גופן (לא בגירסה היפנית – הנשים שם היו רזות וכולן נראו אותו הדבר – בתרבות שלהם המודעות האירופאיות היו מהוות דווקא השפעה רעה על אמון הצרכניות).



מה מעצבן אותך בתעשיית הדוגמנות?
אם הייתי יכולה לשנות משהו בתעשיית האופנה הייתי שמחה אם היו אוסרים על דוגמניות אנורקטיות לעבוד. ואם אני הייתי לקוח, לעולם לא הייתי בוחרת דוגמנית עם "סינדרום דיווה" או עם עיניים נטולות הבעה.

את בעצמך צלמת (מדהימה! אני חייבת לציין) מה את אוהבת יותר – לצלם או להצטלם? האם זה משלים אחד את השני?
לאחרונה, התחלתי לצלם בעצמי אבל בעיקר נופים או צילום דוקומנטרי. זה מעניק לי המון סיפוק. זה מאוד חשוב שדוגמנית תכיר צילום, תבין את הקונספט של השוט, בייחוד כשזה בהשראת צלם או צילום קודם. זה מאוד חשוב להבין על התאורה והזויות כדי להפוך צילום רגיל לסיפור מעניין של אדם עם רגשות.



 .Thanks to Zosia for the intresting interview! and for the amazing pic from her portfolio 

יום שישי, 17 ביוני 2011

צאו לרחובות - המחאה השקטה של פוניה


השבוע קראתי בפייסבוק סטטוס של אחד מחבריי הוירטואליים, שגיחך על כך שבארצות אחרות הפייסבוק הביא להפיכה בשלטון, ובארץ מוחים על קוטג'. אבל זה לא מצחיק, זה עצוב. בייחוד כשאני שומעת יום אחרי זה נקנה קוטג' בכמויות והמנייה עלתה. ויש גם כל מיני שמועות על ספין. פתאטי.

זה מזכיר לי את הביקור האחרון בברצלונה. סמוך למלון שלנו התנהלה יום יום מחאה עקבית בכיכר המרכזית – פלאזה קטלוניה. בהתחלה לא הבנו מה בדיוק קורה שם. עשרות צעירים התמקמו בכיכר ופתחו מאהלים ודוכנים בנושאים שונים. באחד הערבים הייתה אפילו עצרת כאשר רובם ישנו בכיכר על מזרונים דקים בשורות – תחת כיפת השמיים. לרגע, היה אפשר לחוש את משב ההיסטוריה החוזרת. וההשוואה לסיקסטיז ממש הייתה מתבקשת.




מאז 15 במאי דבקים כל עשרות אלפי מפגינים האלה, במחאה  בכיכרות מרכזיות בערים הגדולות בספרד, ומקיימים שביתת שבת תחת הכותרת "דמוקרטיה אמיתית עכשיו". הם מוחים על האופן שבו מטפלת הממשלה במשבר הכלכלי העמוק וטוענים לשחיתות במערכת הפוליטית ועל האבטלה. הצעירים הרבים מוחים כנגד האבטלה הגואה בספרד מאז המשבר הכלכלי והעובדה שרבים מהם אקדמאים שלא מצליחים למצוא עבודה. בסוף מאי כבר קראתי שהמשטרה הספרדית החליטה לפנות אותם וזה עורר גל מחאה נוסף.
לא. לא הבנתי מה כתוב על השלטים, מה כורזים להמוני האנשים, אבל הוקסמתי ממה שנקרא דמוקרטיה, או תנועה אזרחית, או מחאה שהפכה להיות זרה כאן עד מאוד. ולא שאני מבקרת מישהו, גם אני לא בדיוק יוצאת לרחובות עם שלטים ומגפון, אבל לראות את זה במקום אחר מעורר בך משהו.




פתאום נדמה ש"צאו לרחובות" הפכה להיות רק סיסמה של חברת אופנה לגרום לנו להרגיש מגניבים ולצרוך את הבגדים שלהם. הפייסבוק הפך אצלנו למקום שכולם נמצאים בו, משתפים על הקיר כשמתקיימת עוולה, לוחצים לייק (למחאה הוירטואלית) או מגיבים בזעזוע ובזה סימנו וי במטלת האכפתיות לסביבה, לאיפה שאני חי.  אצלנו כמו שאמרה חברה אחרת בפוסט בבלוג שלה – הפייסבוק הוא לה לה לנד. כולם יפים, חכמים, מצליחים, אכפתיים. הוא לא משמש עבורנו כלל למקום שאפשר להתאגד, להתדיין דיון אמיתי (מעבר לסטטוסים ריקים מתוכן של מען דעהו שמעדכן אותנו על כל צעד ושעל ביום שלו). כל אחד מרוכז בעצמו.



אני לא חוסכת שבטי גם מהמרחב הווירטואלי. אנחנו מנסים להתהדר בבלוגיספרה מפותחת. בעשרות בלוגים מעניינים, מגוונים. שרובם כולם הם בלוגים מאוד שטחיים, מתעדים את הבועה התל אביבית (מנסים לפחות), וכלל לא מנסים להשתמש בכוח הווירטואלי שלהם למטרות ונושאים חיוניים. מקסימום, כמה מהם הגיעו למפגש בלוגרים עם משפחת שליט. לא שתמצאו אצלי בבלוג פוסטים חוצי להבות על נושאים חברתיים, פוליטיים וכו'. אני לא נוהגת לכתוב על נושאים שאני פחות בקיאה בהם או שאין לי דעה מגובשת עליהם. אבל אני נוטה לחשוב על עצמי כמי שכותבת בכנות, כמי שבאמת אומרת איך היא מרגישה. ובחרתי לנהל בלוג על הנושאים המעניינים אותי שלא תמיד הם מעניינים את האחרים, אבל לפחות הם משליכים יהב על התרבות פה.

במקרה, יצא לי להיתקל בפרויקט מקסים change.org – שבו יצרו אירוע אינטרנטי גלובלי -  Blog Action Day. אירוע שנתי המאחד בלוגרים מכל רחבי העולם לכתוב פוסט על אותה בעיה באותו יום ומטרתו להעלות את המודעות ואת הדק הדיון הגלובלי סביב סוגיה משפיעה.  אלפי בלוגים השתתפו בפרויקט שקורה כמעט כל שנה וכמות פוסטים היסטרית נרשמה. 



גם בארץ נתקלתי בקבוצת פייסבוק "קואליציית צעירי המהפכה" שאליה מצרפים כל יום מאות אנשים. להגיד שמתקיים שם דיון מסודר – אני לא יכולה להגיד. לפחות זה מקום שמאפשר לאנשים למחות. אבל מה שקורה זה שכל אחד מדביק את הסרטון או את האמרה הלוחמנית שלו. אין באמת התארגנות, אין באמת דיון על מה אפשר לעשות. הקבוצה הוירטואלית היחידה שנתקלתי בה ובאמת הרגשתי שיש שם כיוון אמיתי זו קבוצת הפייסבוק של ה"שמאל הלאומי".

בשורה התחתונה, אין שום מדינה בעולם שעליית המחירים (דלק, מיסים, מוצרי בסיס) הייתה עוברת בה בשתיקה כמו כאן. כנראה שהצליח לביבי. נכנסו לתרדמת שנכפתה עלינו, נכנסו לאדישות, לקיפאון במרבית הנושאים. והכי חמור – מסרנו את המושכות. מסרנו את השליטה על גורלנו למישהו אחר שעושה בו כראות עיניו. בשום מדינה לא מבליגים על מנהיגים כל כך מושחתים, על פערים כל כך גדולים. רק כאן. כאן – איפה שכולם מחוברים לפייסבוק, טכנולוגיים, מתקדמים, נאורים, משכילים, כותבים בלוגים, בעלי דעות מפותחות – רק בנושאים לא חשובים באמת.


יום רביעי, 15 ביוני 2011

לאכול, לאהוב, להשתכר - מסעות פוניה בברצלונה 2


גם אם חזרתם מהשופינג (ראו פוסט קודם) וגם אם לא, בברצלונה מתעורר התיאבון. בכל מקום  פינות חמד, מסעדות קטנטנות, בארים קרירים, ביסטרואים שבכולם יש מטעמים שמציצים מכל פינה. טאפאסים צבעוניים בעשרות סוגים, פירות ים, פאייה, מטבח ספרדי מקומי וריחות מפתים מלווים את הטיול. די מהר הבטן כבר מקרקרת רק למחשבה על המגוון הטעים, ללא ספק זה לא המקום להתחיל בו דיאטה. ולאנשים כמוני עם טעם קולינרי של קשישה בת 80 כל הדגים המעושנים, הסרדינים ברוטב והממרחים על הטאפסים – זה גן עדן לחיך!.

לאכול

באסטה במסווה למסעדת גורמה
אחד המקומות הידועים (ובטח מופיעים בכל מדריכי התיירות) זה שוק האוכל המקומי – לה בוקריה. שנמצא ממש על הראמבלה ומהווה מוקד בלתי פוסק לפלאשים של מצלמות בידי תיירות סיניות חמושות במצלמות. לא היה מלפפון שלא הצטלם שם. בסוף השוק תמצאו בר פתוח, מה אני אגיד לכם סביח פרישמן יותר מרווח. שורה צפופה של אנשים שמתגודדים כדי לקבל צלחות מהבילות של מטעמי שיקצה. ההמתנה – לא מביישת מסעדת גורמה מבוקשת. על כל כסא שהתפנה הסתערו 20 אנשים רעבים ומריירים. לאחר כ-20 דק' המתנה וחישובים אסטרטגיים – התיישבנו. מהתפריט על הקיר – לא הבנו הרבה. התחלנו במנת שרימפסים פשוטה וטובה. והמשכנו למיקס פירות ים (שאוכלים ממש עם הידיים – אין ברירה) אחד הטעימים והטריים שיצא לי לאכול והורדנו בירה מקומית. (לא כדאי לתכנן סיבוב ארוך אחרי זה – אנחנו פשוט עלינו שיכורים לאוטובוס התיירותי שבעיר).











» La Boqueria - כתובת: C/ Rambla 91, 08002 Barcelona





קצת יותר ממתאבן – טאפסים בעיר הגדולה
מסעדות טאפאסים יש למכביר, אחד הידועה שבהם נקראת סרבסריה קטלאנה וממש כדאי להגיע לפני 8 (מסתבר שבברצלונה אוכלים מאוחר, עד ממש השעה 11-12 עדיין אוכלים ארוחת ערב). יש שם מגוון מטורף של טאפסים  (חמים, קרים, בשריים, דגיים, צמחוניים, מוזרים, קלילים, צבעוניים) וכל אחד מהם הוא יצירת מופת. הרבה מסעדות טאפסים טובות נמצאות גם ברובע בורן – באחד מהם טעמנו חמון – (גרסאת שינקן ספרדי בשימור יבש) -  מעולה!
כתובת: Carrer de Mallorca, 236.

לאהוב

מי שהוא קיטש כמוני יחפש תמיד את האטרקציות הצ'יזיות ביותר. אז אופציה אחת ממש מגניבה שאפשר לאמץ בחלקה – סיבוב בעקבות סרטים בברצלונה (וכך אפשר להתוודע למקומות מהסרטים של פדרו אלמודובר, וודי אלן ועוד) זו רק כתבה אחת מני רבות בעכבר העיר ברצלונה - יש המלצות מצוינות שם. שגם אותה אימצתי בחלקה. אבל, באחד הערבים בהמלצת הקונסיירז'  הגעתי למופע פלמנקו מקומי. מלבד הפלמנקו ניגנו  נגני גיטרה ספרדית ושרו בגרון רחב שירים ספרדיים עצובים, חושניים ומלאים ברגש. בזמן ההופעה מקפידים לחלק סנגריות קרות (עם חתיכות תפוז צפות) ולהכניס אותך יופי לאווירה. תגידו מה שתגידו, גם אם זה תיירותי – נהנתי מכל רגע. 





הבאתי שיר שמצאתי שממש הזכיר לי את המופע:



להשתכר


להרגיש כמו המינגווי או מקסימום פיקסו

המונית מורידה אותנו ברחוב קטן וחשוך. הנהג מסביר לנו באנגלית קלוקלת ומבטא פקיסטני שהרחוב שלנו בהמשך. אנחנו הולכים ברחוב (אני נדבקת לגבי מרוב פחד) מסביבנו אנשים שנראים די מפוקפקים וזונות כעורות (פרחות של החיים) עם כפכפים, כרס בולטת, אודם צווחני ומסטיק חותכות אותנו וצועקות בספרדית. בקיצור – נקלענו ממש לסצנה מ"הכול אודות אמא". רגע לפני שאנחנו עושים אחורה פנה ומתחפפים, אנחנו קולטים את שלט הכניסה – מארסלה.
הטמפרטורה בפנים עולה ב-5 מעלות. האוויר דחוס ויש רעש מכמות האנשים שמדברים בו זמנית. מה לשתות? בירה או אבסינת'. מארסלה ממוקם ברובע החלונות האדומים של ברצלונה וידוע באבסינת' החזק שלו (80% אלכוהול) כמו שני טירונים למדנו מהר איך ממיסים את קוביות הסוכר לאבסינת'. מסביב קולטים עד כמה המקום הזוי – כל הבאר הוא מקורי מהמאה ה-19. בקבוקים ישנים בארונות, תקרה מתקלפת ואחרי כמה כוסות מהאבסינת' הזה אתה כבר יושב עם המינגווי ופיקסו ומתפלמס פולמוס שיכורים והזיות. כדאי שאחד מכם יהיה סחי, כי גם אחרי כוס אחת - קשה שלא לצאת מתנודד.
כתובת: Carre Sant Pau 65, 08001 Barcelona




אני מסכמת את החופשונת הקצרה הזו, הו ברצלונה! עיר מגניבה, כיפית, שיש בה הכול אוכל, תרבות, שופינג, חיי לילה והכול עוד יותר זול מתל אביב. חובה לבקר!





יום שישי, 3 ביוני 2011

שופינג למתקדמות – מדריך שופינג למוצ'צ'ות בברצלונה


נחתת בברצלונה. החום הזיעה והסקסיות הלטינית ברחובות דוחפות אותך לחשוף טפח, בין טאפאס אחד למשנהו, והסנגריות הקרירות שזורמות לך בגרון יש רק מאנטרה אחת שמהדהדת לך בראש – ז-א-ר-ה, זארה, זזאאררה. אך, לפני שאת עומדת למעוד לחיק הפרובנציאליות. עצרי לרגע וקראי את הפוסט הזה. איך להגיע לברצלונה ולגלות באמת את שכיות החמדה של השופינג הספרדי. היכן למצוא את הפינות הקטנות עם המציאות הגדולות, היכן להתחכך בדמויות הצבעוניות מהסרטים של פדרו אלמודובר, ואיך להתחיל להגיד אולה, לכל דבר שזז.

ביקור במוזיאון בהסוואה לשופינג מעודן

במסווה של תיירות תרבותית את גוררת אותו לרובע בורן להתחכך באמנות המקומית – מוזיאון פיקסו. נסיעה קצרה במטרו מביאה אתכם לרובע מקסים עם סמטאות עתיקות, מרפסות ספרדיות, זמרי רחוב מיוזעים העונים לשם סרחיו ואתם תרים אחר מוזיאון פיקסו (שאגב מאוד קשה למצוא – ממוקם עמוק בתוך הסמטאות). אחרי הביקור הקצר יש לך סוף סוף זמן לתרץ את הסיבובים הרבים ברובע שבו חנויות בוטיק של מעצבים מקומיים ומחירים די זולים. בין הבוטיקים אפשר למצוא גם חנויות די תיירותיות, אך למטיבות הלכת – יש כמה בוטיקים מגניבים, בין היתר חנויות וינטאג' ורטרו מצוינות!.





צאי לך לפשפש בין הדוכנים

זה באמת למתקדמות. אם יש לך סבלנות, ואת לא נבהלת מהר מריחות שונים ומגוונים את חייבת להגיע לשוק הפשפשים של ברצלונה, Els Encants Vells – הגירסה האותנטית לשוק הפשפשים שלנו. השוק לא ממוקם ממש באיזורים התיירותיים המרכזיים, אבל מאוד קל למצוא אותו. מה שכן – כדאי לצטייד במילון עברי-ספרדי או לזרום עם האינטואיציה – כי אנגלית לא השפה החזקה שם. הרוב – מקומיים. בין דוכני עתיקות מדהימים של כלי נגינה, ספרים ותקליטים, רהיטים ומה לא? תמצאי דוכני מציאות של אאוטלט מברשקה במחירים של 1-10 יורו לפריט. דוכן וינטאג' מקורי שמציג פריטים ארופאיים מקוריים משנות ה-40 ואף בגדי מעצבים שמורים ובמצב מעולה. לא העזתי להתמקח (הם גם ככה לא היו מבינים אותי).
כתובת ופרטים: שוק הפשפשים - » Els Encants Vells - כתובת: Carrer del Dos de Maig 186, 08013 Barcelona.שעות פתיחה: שני, רביעי, שישי ושבת 07:00-18:00.





בספרד תהיי ספרדייה

כדי למצוא את הבוטיקים הספרדיים שמציגים תוצרת מקומית של מעצבים מקומיים כדאי להגיע לרובע גארסייה. תכנני את היום כי בין השעות 14:00-17:00 הכול יהיה נעול בסורג ובריח. בין הרחובות הקטנים (שאפילו מכוניות לא יכולות להיכנס ביניהם) תמצאי את דיירי האיזור מנומנמים, יושבים בשאנטי בכיכרות וחולמים בהקיץ. מאוד קשה להתמצא באיזור, לא כולם מכירים את הרחובות הפנימיים, אבל כדאי לשוטט כדי למצוא כמה חנויות מדליקות – עם פריטים אירופאיים קיציים קלאסיים.



לאכול את כל המנגו

כן, אני יודעת. מחוץ למלון יש חנויות ענק של כל המותגים הידועים וחנויות ענק של זארה. אבל תנשמי עמוק. כי שווה להחזיק מעמד עוד קצת ולהגיע לחנות מנגו אאוטלט הכי טובה בברצלונה. וגם – בין היחידות שלא סגורות לסיאסטה בצהריים. לחנות הזו תגיעי לבד, אל תטרחי לגרור אותו איתך. כי זה גן עדן של אאוטלט. חנות ענקית עם שמלות, מכנסיים, חולצות, אקססוריז ומה לא במחירים הזויים של 5-50 יורו בלבד. כאן, אין כבר גבולות – את שועטת קדימה בין הפריטים – מיוזעת מהמדידות, אבל יוצאת עם מלתחה חדשה ב-100 יורו.
Mango Outlet - כתובת: Girona 37, Barcelona 08010

ולמי שחשקה נפשו לכלי בית נאים שעוד אפשר לסחוב לארץ. איקאה למתקדמים – רק הרבה יותר טוב ואיכותי. הביטאט! – החנות הצרפתית המקורית (לא החיקוי שיש בארץ). החנות ממוקמת די קרוב לראמבלה.




חזרת למלון, רצוצה אך מאושרת. המזוודה כבר באובר ווייט – אבל אין מה לעשות. כשאת מגלה שהשופינג בברצלונה זול יותר מתל אביב – את כבר מתחילה לתכנן את הגיחה הבאה. מה לאכול אחרי שופינג סוער? איפה להשתכר? ואיפה אפשר להתרגש מגיטרה ספרדית – כל זאת בפוסט הבא! יש למה לחכות.



Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...