יום שלישי, 30 באוגוסט 2011

פוניה נכנסת לקצב - סלסה, רומבה וג'אז קובני


מוסיקה קובנית – הדבר הראשון שעולה לנו לראש בהקשר הזה הוא הסרט הידוע "בואנה ויסטה קלאב". שיר הנושא המפורסם והמקסים בעיני, אומץ בארץ ע"י ערוץ 23 ("איזה כיף שהשבת נכנסת ערוץ 23 נכנס ללופ"...חחח).



Buena Vista Social Club היה למעשה מועדון חברים פופולרי בהוואנה למוסיקה וריקודים שהיווה מקום מפגש למוסיקאים במהלך שנות ה-40. ב-1990 כמעט 50 שנים אחרי שהמועדון נסגר, המוסיקאי הקובני חואן דה מרקוס גונזאלס מקליט אלבום בהשראת המקום הזה יחד עם הגיטריסט האמריקאי Ry Cooder ועם מוזיקאים קובנים מסורתיים, חלקם ותיקים שהופיעו בעבר במועדון.

האלבום שנקרא ע"ש המועדון הפך להצלחה בינלאומית, ההרכב היה מוזמן להופעות בכל העולם ותועד בסרט המפורסם שגם זכה לתהודה עולמית. ההצלחה של האלבום ושל הסרט ממש עוררו לתחייה את העניין הבינלאומי במוסיקה הקובנית המסורתית שעיקרה משויך ל"תור הזהב מוסיקלי" שהתרחש בין 1930 ו - 1950. כמובן, שבקובה משתמשים בהצלחה הזו לעידוד התיירות. כמעט כל להקה בעיר, בכל בית קפה תבצע את אחד השירים של האלבום הפופולארי, מועדונים בהוואנה מארגנים הופעות עם השירים וכל הזמן יש מישהו שמנסה למכור לך את האלבום. האלבום נהדר! אבל הוא בעצם ביצוע של שירים קובניים עממיים שהיו פופולאריים בשנות ה-40 בקובה.

מוסיקה בקובה היא פיוזן מוצלח של סגנונות והשפעות תרבותיות שהתמזגו לכדי שלל ז'אנרים מעניינים. זה מתחיל בשירי איכרים נוגים (בדומה לשירי בואנה-ויסטה קלוב), מוזיקת ריקודים כמו צ'ה צ'ה, מוזיקה אפריקאית שבטית כגון רומבה ומוזיקה מודרנית כמו ג'אז הקובני.
הרומבה והמקצב שלה בעצם הגיעו מה"עבדים" האפרו-קובניים שהגיעו מאפריקה ושימרו את קצב התופים שהשפעתו ניכרת כבר בכל שיר קובני.




אין על המוחיטו הקר שאני שותה באמצע החום הקראריבי המיוזע לצלילי רומבה או סלסה קובנית של להקה מקומית. לכל בית קפה\בר\מסעדה תגיע באיזשהי שלב להקה שתתחיל לנגן. בסוף ההופעה הם יעברו כדי לאסוף כסף מהקהל (המקום עצמו לא משלם להם – הם עוברים ממקום אחד למשנהו) וינסו לפתות אותך לקנות את ה-CD שלהם. אבל הכול בקארמה טובה. כל הזמן צוחקים, שותים ועושים מוסיקה טובה, עם שלל כלי הקשה מגניבים. באמצע בד"כ תפציע איזו קובנית עם שפתיים בשרניות ורווח בשיניים ותבצע  איזה סולו עם קול מדהים שמצביע על ריאות מפותחות.

לייזה מינלי הקובנית

קברט ממה שהתרשמתי נחשב די תיירותי אבל משהו שחייב ללכת לצפות בו. משלל ההצעות בחרתי דווקא להגיע למלון NASIONAL המסורתי שמוכר בעיקר כי היה מקום משכנם של המאפיה ואל קפונה מקום שבהחלט שווה הצצה (מעליות של פעם, הקבלה במלון מקורית משנות ה-40!).
 בסמוך למלון יש מועדון שנקרא פריזיין (לקח לי כמה דק' להבין שהכוונה לפריז) ואכן הכניסה אליו היא חזרה במכונת זמן לשנות ה-40. שטיח אדום מקיר לקיר, מלצרים לבושי פרק עם פפיון, שולחנות עטויי מפות ומעוטרי ורדים אדומים.





הקברט עמוס בתלבושות ססגוניות שמוחלפות בקצב שהעין מתקשה לעכל, השירים בספרדית כמובן והלהקה שניגנה על הבמה בחצוצרות ותופים ממש נראיתה כאילו נחטפה מתמונת שחור לבן מתפוררת. כל המופע עצמו הרגיש כאילו הוא ממש נלקח מאיזה סרט שחור לבן של פעם שקם לתחייה. לחובבת התקופה כמוני, זה היה ממש עילאי! צפו בקטע שצילמתי:


video


להיכנס לגרוב – ג'אז קובני

מאיפה צץ הג'אז הקובני? לקראת שנות השישים, אחרי המהפכה הקומוניסטית בקובה, הממשל סיבסד גם את המוזיקה ותמך בנגנים מוכשרים בעלי "הכשרה" קלאסית.
אממה בשלב מסוים הם השתעממו מהמקצבים המוכרים וערכו ניסויים על כלים וסגנונות שהם קלטו גם מהשפעות חיצוניות (יש שאומרים שבגלל זה נרדפו ע"י המשטר) – מדהים שעל אף הנתק והאמברגו הכוח של מוזיקה חזק יותר ואין לו גבולות. וכך התפתח הז'אנר.





אנחנו שמענו על 2 מקומות מוכרים שמנגנים ג'אז, בחרנו ללכת לזה שנחשב יותר "הארד קור". שנקרא: La Zorray El Cuervo – שמארח כל יום להקת ג'אז אחרת. זו הייתה הופעה של שעתיים וחצי ענוגות במיוחד!. כוכב הערב היה המתופף ההורס שלהם, שממש היה נראה שהוא "עושה אהבה" עם התופים וכל מקצב גורם לו לאושר עילאי. קבלו:


video



כמובן שיש מקומות רציניים ביותר לרקדני סלסלה שעבורם הוואנה עשויה להיות גן עדן. שמעתי שיש אפילו שיעורי סלסלה וצ'ה צ'ה בתשלום, רק נראה לי שעדיף בשביל זה יותר משבוע.

זה כל הקסם

כל חובב מוסיקה ישבה בקסמה של הוואנה על מקצביה, על נגניה השיכורים חסרי השיניים, על השמחה שהם מפיצים בהגיעם שהופכת מיד למסיבה שממש לא צריך סיבה לה. מהקובנים צריך ללמוד שיש כל כך הרבה סיבות להיות עצוב, אבל הם ממש לא צריכים סיבה כדי לשמוח, חיים בשביל לשמוח.
כן, שווה לטוס חצי עולם בשביל זה. לי בכל אופן זה המתיק את כל הקשיים שכרוכים בלהגיע לקובה ובעיקר מילא את הלב במצברים של שמחה ועליצות. 

יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

Viva La Revolución - מחשבות על המחאה מקובה הרחוקה



גם כשנוסעים רחוק, ממש רחוק לקצה השני של העולם – זה עדיין לא מספיק רחוק מישראל. הידיעות מוויינט מסרבות להפסיק להתעדכן והניוז פיד בפייסבוק פתאום מקצר את המרחק לאפס. גם דממת האלחוט בוול שלי לא מצליחה להסוות את המחאה המתמשכת ברחובות, את ההפגזות בדרום.

והנה אני נוחתת בהוואנה קובה – היכן שהכל טוב, הכול פה "סוציאליסטה" כפי שהמקומיים אומרים, ולרגע אני נופלת למקסם שווא שאולי אבל אולי זה הרבה יותר טוב מה"קפיטליסטה" בארץ שעל מזבחו מוחאים ללא הרף.
ממהרת לעזוב לזמן מה את כל האמריקאים שמסביבי ואולי להיחלץ ולו במעט מסבך ההמוניות הרועשת שלהם, השטחיות והטיקי-טאקי (וחושבים שישראלים רעשניים).

מסע בזמן מתחיל בעלייה למטוס רוסי ישן (להפחיד), דיילות ספק שיכורות מרום ועשן לבן ומלחיץ שיוצא מפתחי האוורור של המזגן. ממשיך בשדה התעופה משנות ה-70 ופקיד הגירה שמכריז בחצי חיוך "WELCOME TO CUBA".


שיטוט יומי בהוואנה חושף את הדלות והעוני הבלתי נסבל. את הדירות (קשה לקרוא לזה דירות) הקטנטנות שבהם מצטופפים 5 אנשים בחדר, משוחחים בחושך (חוסכים בחשמל).

לא, לא מפחיד. העוני לא גורם לעבריינות, אפשר להתהלך בבטחה יותר מאשר מאלנבי בחצות הלילה בתל אביב. כי כמו שאחד המקומיים אמר לנו, מתוך 3 מיליון תושבים בהוואנה – יש מיליון שוטרים. אבל יש גם אסקפיזם שובה לב בכמויות. אני ממהרת להזמין בקפה המקומי רום, מוסיקה קובנית ואווירה קובנית רוויה.




הצרה הכי גדולה זה לא התור למצרכים המוקצבים, לא ההומלס שזרוק ברחוב, לא העובדה שרובם לא יכולים ממש לצאת מהארץ ולא הבירוקרטיה האינסופית – רק החום. החום הקאריבי המיוזע. אבל כל זה יישכח במהרה עם קצת מוסיקה טובה וקצבית, מוחיטו קריר ומתוק וסיגר משובח בפה (שגם מנקה רחובות מעשן בעודו מטאטא).

לקובנים יש כבוד עצמי, אנחנו מגלים. "לא, לא אני לא רוצה כסף" הם מסרבים לענות כששואלים אותם, רק חלב הם צריכים, כי ההקצבה החודשית נגמרה ויש ילד בבית, רק תחצה איתי את הכביש לסופרמרקט ותקנה לי כמה בקבוקי חלב. הם כמובן לא מסרבים שבסוף מוציאים שטר מהכיס.

אין התקוממות, רק אהבה רבה למולדת. לצד תיאור הצרות והמחסור בחלב, הם מחייכים בפה רחב וממהרים בלב שלם לשבח את המולדת "סוציאליטה".

זה אכן קסם שרבים מהמבקרים הצביעו עליו הרבה לפני, מדינה שהזמן בה עמד מלכת. אין הרבה פיתויים. השפעת האמריקניזציה והגלובליזציה נותרו הרחק מכאן. כאן לא תמצאו מקדונלדס או אייץ אנד אם, מקסימום כמה חנויות בגדים דלות שנראות כמו לפני כמה עשורים טובים בתקופת הצנע בארץ. הדת החדשה לא הגיעה לכאן, אין פה שום מותג – האלוהים החדש.



סבלנות כאן היא מצרך מבוקש, כל תהליך בירוקרטי ולו הפשוט נתקל בפרוצדורה מסועפת, בשיחות טלפון ואישורים של ממונים שלא עונים לצלצול שעל שולחנם. רגע, ארוחת צהריים עכשיו, הפקיד יחזור רק עוד שעה – תסמיני בירוקרטיה שקצת מזכירים את ישראל.

כאן המדינה היא הכול. בסוף כל יום, כל הרווח שנעשה בסוכנות התיירות הגדולה והיחידה במדינה (הוואנה טורס) נספר ונלקח. כל עובד מכין מעטפה עם דו"ח המכילה את כל הכסף שהתקבל באותו יום, ונלקחת למחרת בבוקר ע"י שליח חמוש אך חביב וחייכני. בערב יוצאים לטיילת לשתות ולרקוד ליום הולדתו ה-85 של קסטרו.

סבלנות, אמרתי שצריך. בקובה צריך זמן. להתרגל, לחכות ולהיפטר מקוצר הרוח. והכי חשוב לא להתעצבן. כי כאן אף אחד לא מתעצבן. בסמטאות די מהר ניתן להיגרר לסלון מיניאטורי של אחד המקומיים ולהיוודע לשוק השחור של הסיגרים. במהרה, נפתח תיק עם כמה קופסאות קוהיבה ומונטה קריסטו – באנגלית משובשת שבמהרה חוזרת לספרדית אפשר לשמוע הסבר משכנע, נלהב מלווה בהדגמות כדי לשכנע אותך לרכוש את הסחורה, שמהר נעטפת בנייר עיתון ושקית.



המלון הוא המפלט. מהחום, מהקבצנים, מרעש המכוניות והאגזוזים. בחזרה לציוויליזציה. די מהר מבחינים בכמה חיקויים אמריקאים מפעם – בניין הקפיטול שמזכיר את המקורי בוושינגטון ופארק קטן שבו יושבים המקומיים ומדברים – פארק סנטרל (מוכר לא?).

איכשהו האקספיזם הזה סוחף אותך. הלהט הקובני, שמחת החיים, החגיגות שנוצרות ללא שום סיבה והרום שנשפך כמו מים. קצת יותר טוב מה"אח הגדול".




מה עדיף יותר? אף אחד מהם. אף קובני לא יודה בקול שהמהפכה שלהם עשתה לו את החיים יותר טובים. אולי הם לא כל כך יודעים מה הם מפסידים עדיין. מה שבטוח שלא ממש אפשר לחזור אחורה, אחרי כמה שעות במשרד ממשלתי כל אחד מכם היה מעדיף את משרד הפנים בארץ.

 לא אני לא מתגעגעת, עדיין לא. לכל הבעיות הביטחונית, הפקקים ברחובות, התורים בכל מקום והעצבים הישראליים (רק לאוכל ;) ). מה שבטוח, גם אצלנו הדברים לא ממש טובים. אנחנו יכולים לקנות לא מעט חלב, יש לנו בד"כ מבחר, הדירות שלנו קצת יותר מרווחות, אבל אולי אנחנו מאושרים פחות. לאחר מחאת הקוטג' כתבתי פוסט מתרעם איפה כולם. אז כן הופתעתי – כולם כבר לא שותקים, כולם יצאו לרחובות. אבל אני עדיין לא ממש מוצאת את מקומי שם, רק צופה וחושבת חושבת על מה יכול היה להיות יותר טוב.

בינתיים, עולה פה על מכונית קבריולט משנות ה-50, מתרווחת לאחור, מרכיבה את משקפי השמש ונוסעת לשקיעה קאריבית מדהימה סמוך לחופי הוואנה. מרגישה בסרט שחור לבן מקסימום טריפו. תמיד טוב לחיות קצת בסרט. 


על קברט, מוזיקה וג'אז קובני - בפוסט הבא. 



Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...