לפני מס' שבועות הגעתי לצפות בהצגה החדשה של תיאטרון נוצר "חסד". הפעם, התיאטרון האוונגרדי פינה את הבמה למחזאית ובמאית צעירה שכתבה וביימה את המחזה לבקשת התיאטרון, רותי אוסטרמן.
זו לא הפעם הראשונה שאני כותבת על התיאטרון כאן בבלוג. מאז שעיריית בת-ים אימצה אותם (ובצדק) יש לקבוצה סוף, סוף קצת מרחב נשימה ליצור. ההצגות, תמיד אחרות, מעוררות מחשבה, נותנות חופש למגוון ניסויים בימתיים ועירבובי ז'אנרים שמתאימים באמת לבעלי ראש פתוח בלבד.
"חסד" היא מפגש של 2 דמויות שזקוקות לקצת חסד בחייהן. לב המחזה הוא מפגש סוריאליסטי של ילדה הסובלת מהתעללות ושל ניצולת שואה שקצת בחייה. שתיהן, קורבנות. שתיהן ארכיטיפ של קצוות בחברה. עבור חלק מהצופים בהצגה, היה זה קשה להתעמת עם המפגש הסוריאליסטי. ובסוף המחזה בשיחה עם השחקניות הן ניסו לשאול ולבקש ביעורים לסיפור. במקום, להניח לחיפוש הקו הלינארי של המחזה ולחוות את הרגשות המועצמים ששיאם בשילוב מדיומים מדהים בעיני, כשלצד הדמויות אנו רואים פלאשבק קולנועי שמוקרן ומשתלב עם העולם הבימתי. זו לא פעם ראשונה ששילוב כזה מופיע בהצגות של נוצר והוא ממש מצליח לטעמי.
מעבר למשחק המצוין של שיפרה מילישטיין, שחקנית הבית של התיאטרון ושל יעל צוקר, אותי עניין המחזה המקורי. שמפגיש שתי דמויות קצה ומעצב מע' יחסים לא קונוונציונלית בין ניצול השואה המתאווה למותה לבין ילדה שזקוקה לביטחון וכל זאת על מסילת פסים שנראה שנעקרה והוצבה במקום וזמן ערטילאיים.
אני מזמינה אתכם לקרוא את הראיון שערכתי עם רותי על מקורות ההשראה, תהליך הכתיבה והבימוי ועוד:
עד כמה המחזה מושפע מהאירועים האלימים שפוקדים אותנו במדינה? האם אירועים אקטואליים הם דבר שאת מרבה לשאוב ממנו השראה?
"המחזה מושפע לחלוטין מאירועים אקטואליים, הוא מבוסס על חומרים דוקומנטאריים של התעללות שקיבלתי מבית אל"י (אגודה להגנת הילד), חדשות, עדויות של נשים שעברו הטרדה מינית באתר "עדות" באינטרנט ועוד.
אני חושבת שקשה לא לשאוב השראה ממה שסובב אותנו, כך שגם ביצירות אחרות שלי שכביכול אינן מבוססות על אירועים אקטואליים ,אני מושפעת מהסובב אותי. אני מאמינה שהסביבה בה אני חיה והאירועים סביבי מהווים גורם משפיע ליצירה שלי ולמי שאני. לעניות דעתי,לא ניתן להיות מנותקים מהקשר".
מאיפה מגיע החיבור בין אונס לניצולת שואה? האם אילו שני סוגים של "קורבנות" קלאסיים בחברה שלנו?
"בחרתי להפגיש בין שתי טראומות ששונות זו מזו מחד ומאידך דומות בכך שבבסיסן עומדת אלימות קשה וסוג של מוות. אומר בהכללה שהשואה היא טראומה קולקטיבית והתעללות מינית שילדה חווה היא טראומה פרטית, אבל היא ה"שואה" שלה. אני חושבת שהמפגש בין שתי הטראומות הללו ,אם בוחנים אותו לעומק, יכול ללמד הרבה במובן של עיסוק באלימות, ברוע, בהתעללות ובהתמודדות האנושית עם האלימות שבתוכנו".
האם את בחרת את השילוב עם המדיום "הקולנועי"? באיזו דרך לדעתך הוא תורם להעצמת החוויה התיאטרלית?
"באופן כללי מעסיק אותי השילוב בין המדיות השונות. בהצגה "חסד" הייתה לי התלבטות רצינית מה לעשות עם סצנת האונס הקבוצתי שהילדה חווה. כשכתבתי את הסצנה כמחזאית, השארתי מקום פתוח לבמאית (כלומר, לי) להחליט מה לעשות איתה, האם להביא שלושה ילדים על במה או לא. בסופו של דבר בחרתי יחד עם אורי דרוקמן, אמן הווידיאו, לעשות שימוש ווידאו שמחד יוצר הרחקה של האירוע (מכיוון שהוא לא מתרחש בכאן ועכשיו בפועל מול עיני הצופה) ומאידך הוא נראה מולם והם צופים בו (לעומת התרחשות מאחורי הקלעים, כמו בתיאטרון היוני).
היה לי חשוב לתת לאכזריות את המקום שלה כי היא כל כך נפוצה היום בכל מקום ואל רציתי לייפות אותה על הבמה ועם זאת להשתמש בשפה הסימבולית שיצרתי בהצגה ולכן הנערים אונסים את הילדה ב"סוכריות" ולא מפשיטים אותה וכדומה. הם עושים שימוש בסימבול שמלווה אותנו כל ההצגה- סוכריות הטופי ודרכם מתעללים בה.
לווידיאו הייתה משמעות נוספת והיא העלאת השאלה "האם זה קרה באמת או שהילדה מדמיינת" האישה הזקנה מאשימה את הילדה לאורך כל ההצגה שהיא מדמיינת. מה שהרבה פעמים קורה במציאות לקורבנות שחוות התעללות מינית וגם השאלה הזו שמהדהדת לאורך כל ההצגה, האם זה מפגש מדומיין או אמיתי. בדיעבד אני שלמה מאד עם הבחירה לעשות שימוש בווידיאו, הוא שובר את השפה התיאטרונית בצורה גסה וחודר לתוך ההצגה האינטימית של שתי השחקניות, בדומה לכל חדירה שהיא".
מה מסמל בעיניך המפגש הטעון בין השתיים על פסי הרכבת?
"כל מפגש אנושי באשר הוא. לעיתים המפגש עוצמתי ויוצר חיכוך של נקודות כואבות כמו אצל שתי הנשים בהצגה ולפעמים זה מפגש עם חיכוך עדין יותר, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון מבחינתי- בכל מפגש אנושי יש פוטנציאל להרס או לגאולה".
מדוע בחרת להשתמש דווקא בסוכריות כאביזר בימתי שנועד להעצים את המצוקה של הילדה במחזה?
"זו לא ההצגה הראשונה שלי שאני עושה שימוש בסוכריות טופי, זה קשור לחוויית ילדות חזקה שלי של זריקת הסוכריות בבית הכנסת שהיו לה כל כך הרבה משמעויות : שמחה כמו לגשם יורד, אלימות של סקילה באבנים ואפילו פלרטוט עם הבנים מבעד לוילונות בית הכנסת. אני משתמשת הרבה בפעולה הזו כי היא מאפשרת לי בקלות ליצוק משמעות לתוכה.
הסוכריות בהצגה הן עטיפות של סוכריה ובמפנים הן מלאות באבנים - הן מייצגות עבורי את ההסתרה והשקר, העטיפה של המתיקות והטוב ובפנים אלימות חבויה. גם הילדה היא סוג של סוכרייה ובתוכה יש אלימות וכאב. עולם השקר".
הרבה אנשים ביקשו הבהרות בסוף ההצגה - האם מפגש סוריאליסטי וסמלי כפי שבא לידי ביטוי בהצגה, קשה לדעתך לצופים?
"זו הבחירה האומנותית שלי. אני לא אוהבת לספר לאנשים את המובן מאליו. אני משתדלת , ולא תמיד מצליחה, להעניק לצופים שלי איזו חוויה אומנותית שיהיו שותפים לה ויצליחו לייצר דרכה משמעות,.
הדמויות בהצגה לא נלחמות. נדמה שהפכו לשוליים בחברה וגם המפגש שלהם הוא בשוליים של חיי היומיום. האם זה משקף תפיסה כלשהי של קורבנות בעיניך?
"אני לא מסכימה עם הפרשנות שלך. אולי הן נלחמות ואולי לא. אולי הזקנה מגיעה לפסים במטרה לשים קץ לחייה אחרי שנלחמה כל החיים והיא עייפה? אולי הן נלחמות זו בזו במקום באנשים שהכאיבו להן? המפגש הוא בשוליים, בלילה, בפסים, בגלל שבדרך כלל במקומות הללו החשופים, מתאפשר מפגש חזק ואמיתי יותר.
לגבי קורבנות- היה מאד חשוב לי לא לתת תפקיד של קורבן ומקרבן לילדה ולזקנה , אלא לשים את שתיהן בשתי הפוזיציות לאורך כל ההצגה, כך שלפעמים הזקנה מתאכזרת לילדה ולפעמים הילדה מתאכזרת לזקנה ולהיפך. אני חושבת שכולנו יכולים למצוא עצמנו במקום של קורבן ומקרבן וחשוב להכיר בזה ולפעול מתוך קבלה של הפוטנציאל הזה ועבודה פנימית כיצד להתמודד איתו מול עצמנו ומול הזולת.
מדוע בחרת בסוף פאטליסטי?
"כך הרגשתי, משהו בתוכי ידע כשכתבתי את המחזה שהאישה הזקנה תתאבד בסוף. היא תאפשר לעצמה לבחור במוות, אחרי שההורים שלה זרקו אותה מהרכבת ובחרו בשבילה בחיים. זה פאטאלי, אבל לא בהכרח רע. לעומתה הילדה ממשיכה בחיים עם המטען שהשאיר לה המפגש הזה. היא מסתובבת לאחור, דבר שלקחתי מאשת לוט, וצופה בטרגדיה- במות האישה. היא מסתכלת לכאב בעיניים ואולי דווקא תתחזק מזה?
מעבר לזה, יש לי תודעת מוות מאד חזקה ואני חושבת שזה יותר קרוב לאמת שהאישה תמות בסוף המפגש האקזיסטנציאליסטי הזה. כי זה מה שקורה. מתים בסוף. זה מחזק אצלי את ההכרה בחיים".
תודה לרותי על המענה המעמיק בשאלות שלי. ולתיאטרון נוצר על החוויה המטלטלת
לעדכונים על מועדי הצגות של תיאטרון נוצר (ההצגה חסד הבאה מתקיימת ב-25.7) אפשר באתר או בפייסבוק.
*כל התמונות לקוחות מהבלוג של רותי אוסטרמן. צילומים: ניקול דה קסטרו
זו לא הפעם הראשונה שאני כותבת על התיאטרון כאן בבלוג. מאז שעיריית בת-ים אימצה אותם (ובצדק) יש לקבוצה סוף, סוף קצת מרחב נשימה ליצור. ההצגות, תמיד אחרות, מעוררות מחשבה, נותנות חופש למגוון ניסויים בימתיים ועירבובי ז'אנרים שמתאימים באמת לבעלי ראש פתוח בלבד.
"חסד" היא מפגש של 2 דמויות שזקוקות לקצת חסד בחייהן. לב המחזה הוא מפגש סוריאליסטי של ילדה הסובלת מהתעללות ושל ניצולת שואה שקצת בחייה. שתיהן, קורבנות. שתיהן ארכיטיפ של קצוות בחברה. עבור חלק מהצופים בהצגה, היה זה קשה להתעמת עם המפגש הסוריאליסטי. ובסוף המחזה בשיחה עם השחקניות הן ניסו לשאול ולבקש ביעורים לסיפור. במקום, להניח לחיפוש הקו הלינארי של המחזה ולחוות את הרגשות המועצמים ששיאם בשילוב מדיומים מדהים בעיני, כשלצד הדמויות אנו רואים פלאשבק קולנועי שמוקרן ומשתלב עם העולם הבימתי. זו לא פעם ראשונה ששילוב כזה מופיע בהצגות של נוצר והוא ממש מצליח לטעמי.
מעבר למשחק המצוין של שיפרה מילישטיין, שחקנית הבית של התיאטרון ושל יעל צוקר, אותי עניין המחזה המקורי. שמפגיש שתי דמויות קצה ומעצב מע' יחסים לא קונוונציונלית בין ניצול השואה המתאווה למותה לבין ילדה שזקוקה לביטחון וכל זאת על מסילת פסים שנראה שנעקרה והוצבה במקום וזמן ערטילאיים.
אני מזמינה אתכם לקרוא את הראיון שערכתי עם רותי על מקורות ההשראה, תהליך הכתיבה והבימוי ועוד:
עד כמה המחזה מושפע מהאירועים האלימים שפוקדים אותנו במדינה? האם אירועים אקטואליים הם דבר שאת מרבה לשאוב ממנו השראה?
"המחזה מושפע לחלוטין מאירועים אקטואליים, הוא מבוסס על חומרים דוקומנטאריים של התעללות שקיבלתי מבית אל"י (אגודה להגנת הילד), חדשות, עדויות של נשים שעברו הטרדה מינית באתר "עדות" באינטרנט ועוד.
אני חושבת שקשה לא לשאוב השראה ממה שסובב אותנו, כך שגם ביצירות אחרות שלי שכביכול אינן מבוססות על אירועים אקטואליים ,אני מושפעת מהסובב אותי. אני מאמינה שהסביבה בה אני חיה והאירועים סביבי מהווים גורם משפיע ליצירה שלי ולמי שאני. לעניות דעתי,לא ניתן להיות מנותקים מהקשר".
מאיפה מגיע החיבור בין אונס לניצולת שואה? האם אילו שני סוגים של "קורבנות" קלאסיים בחברה שלנו?
"בחרתי להפגיש בין שתי טראומות ששונות זו מזו מחד ומאידך דומות בכך שבבסיסן עומדת אלימות קשה וסוג של מוות. אומר בהכללה שהשואה היא טראומה קולקטיבית והתעללות מינית שילדה חווה היא טראומה פרטית, אבל היא ה"שואה" שלה. אני חושבת שהמפגש בין שתי הטראומות הללו ,אם בוחנים אותו לעומק, יכול ללמד הרבה במובן של עיסוק באלימות, ברוע, בהתעללות ובהתמודדות האנושית עם האלימות שבתוכנו".
האם את בחרת את השילוב עם המדיום "הקולנועי"? באיזו דרך לדעתך הוא תורם להעצמת החוויה התיאטרלית?
"באופן כללי מעסיק אותי השילוב בין המדיות השונות. בהצגה "חסד" הייתה לי התלבטות רצינית מה לעשות עם סצנת האונס הקבוצתי שהילדה חווה. כשכתבתי את הסצנה כמחזאית, השארתי מקום פתוח לבמאית (כלומר, לי) להחליט מה לעשות איתה, האם להביא שלושה ילדים על במה או לא. בסופו של דבר בחרתי יחד עם אורי דרוקמן, אמן הווידיאו, לעשות שימוש ווידאו שמחד יוצר הרחקה של האירוע (מכיוון שהוא לא מתרחש בכאן ועכשיו בפועל מול עיני הצופה) ומאידך הוא נראה מולם והם צופים בו (לעומת התרחשות מאחורי הקלעים, כמו בתיאטרון היוני).
היה לי חשוב לתת לאכזריות את המקום שלה כי היא כל כך נפוצה היום בכל מקום ואל רציתי לייפות אותה על הבמה ועם זאת להשתמש בשפה הסימבולית שיצרתי בהצגה ולכן הנערים אונסים את הילדה ב"סוכריות" ולא מפשיטים אותה וכדומה. הם עושים שימוש בסימבול שמלווה אותנו כל ההצגה- סוכריות הטופי ודרכם מתעללים בה.
לווידיאו הייתה משמעות נוספת והיא העלאת השאלה "האם זה קרה באמת או שהילדה מדמיינת" האישה הזקנה מאשימה את הילדה לאורך כל ההצגה שהיא מדמיינת. מה שהרבה פעמים קורה במציאות לקורבנות שחוות התעללות מינית וגם השאלה הזו שמהדהדת לאורך כל ההצגה, האם זה מפגש מדומיין או אמיתי. בדיעבד אני שלמה מאד עם הבחירה לעשות שימוש בווידיאו, הוא שובר את השפה התיאטרונית בצורה גסה וחודר לתוך ההצגה האינטימית של שתי השחקניות, בדומה לכל חדירה שהיא".
מה מסמל בעיניך המפגש הטעון בין השתיים על פסי הרכבת?
"כל מפגש אנושי באשר הוא. לעיתים המפגש עוצמתי ויוצר חיכוך של נקודות כואבות כמו אצל שתי הנשים בהצגה ולפעמים זה מפגש עם חיכוך עדין יותר, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון מבחינתי- בכל מפגש אנושי יש פוטנציאל להרס או לגאולה".
מדוע בחרת להשתמש דווקא בסוכריות כאביזר בימתי שנועד להעצים את המצוקה של הילדה במחזה?
"זו לא ההצגה הראשונה שלי שאני עושה שימוש בסוכריות טופי, זה קשור לחוויית ילדות חזקה שלי של זריקת הסוכריות בבית הכנסת שהיו לה כל כך הרבה משמעויות : שמחה כמו לגשם יורד, אלימות של סקילה באבנים ואפילו פלרטוט עם הבנים מבעד לוילונות בית הכנסת. אני משתמשת הרבה בפעולה הזו כי היא מאפשרת לי בקלות ליצוק משמעות לתוכה.
הסוכריות בהצגה הן עטיפות של סוכריה ובמפנים הן מלאות באבנים - הן מייצגות עבורי את ההסתרה והשקר, העטיפה של המתיקות והטוב ובפנים אלימות חבויה. גם הילדה היא סוג של סוכרייה ובתוכה יש אלימות וכאב. עולם השקר".
הרבה אנשים ביקשו הבהרות בסוף ההצגה - האם מפגש סוריאליסטי וסמלי כפי שבא לידי ביטוי בהצגה, קשה לדעתך לצופים?
"זו הבחירה האומנותית שלי. אני לא אוהבת לספר לאנשים את המובן מאליו. אני משתדלת , ולא תמיד מצליחה, להעניק לצופים שלי איזו חוויה אומנותית שיהיו שותפים לה ויצליחו לייצר דרכה משמעות,.
הדמויות בהצגה לא נלחמות. נדמה שהפכו לשוליים בחברה וגם המפגש שלהם הוא בשוליים של חיי היומיום. האם זה משקף תפיסה כלשהי של קורבנות בעיניך?
"אני לא מסכימה עם הפרשנות שלך. אולי הן נלחמות ואולי לא. אולי הזקנה מגיעה לפסים במטרה לשים קץ לחייה אחרי שנלחמה כל החיים והיא עייפה? אולי הן נלחמות זו בזו במקום באנשים שהכאיבו להן? המפגש הוא בשוליים, בלילה, בפסים, בגלל שבדרך כלל במקומות הללו החשופים, מתאפשר מפגש חזק ואמיתי יותר.
לגבי קורבנות- היה מאד חשוב לי לא לתת תפקיד של קורבן ומקרבן לילדה ולזקנה , אלא לשים את שתיהן בשתי הפוזיציות לאורך כל ההצגה, כך שלפעמים הזקנה מתאכזרת לילדה ולפעמים הילדה מתאכזרת לזקנה ולהיפך. אני חושבת שכולנו יכולים למצוא עצמנו במקום של קורבן ומקרבן וחשוב להכיר בזה ולפעול מתוך קבלה של הפוטנציאל הזה ועבודה פנימית כיצד להתמודד איתו מול עצמנו ומול הזולת.
מדוע בחרת בסוף פאטליסטי?
"כך הרגשתי, משהו בתוכי ידע כשכתבתי את המחזה שהאישה הזקנה תתאבד בסוף. היא תאפשר לעצמה לבחור במוות, אחרי שההורים שלה זרקו אותה מהרכבת ובחרו בשבילה בחיים. זה פאטאלי, אבל לא בהכרח רע. לעומתה הילדה ממשיכה בחיים עם המטען שהשאיר לה המפגש הזה. היא מסתובבת לאחור, דבר שלקחתי מאשת לוט, וצופה בטרגדיה- במות האישה. היא מסתכלת לכאב בעיניים ואולי דווקא תתחזק מזה?
מעבר לזה, יש לי תודעת מוות מאד חזקה ואני חושבת שזה יותר קרוב לאמת שהאישה תמות בסוף המפגש האקזיסטנציאליסטי הזה. כי זה מה שקורה. מתים בסוף. זה מחזק אצלי את ההכרה בחיים".
תודה לרותי על המענה המעמיק בשאלות שלי. ולתיאטרון נוצר על החוויה המטלטלת
לעדכונים על מועדי הצגות של תיאטרון נוצר (ההצגה חסד הבאה מתקיימת ב-25.7) אפשר באתר או בפייסבוק.
*כל התמונות לקוחות מהבלוג של רותי אוסטרמן. צילומים: ניקול דה קסטרו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה